צי'לום עם ראש העיר של מנדו

2 מרץ

עברו זמנים וימים, והספקתי בזמן הזה, לא לפי הסדר הכרונולוגי:

– להרוס את הטי-שירט הלבנה היחידה שהיתה לי. הכיצד? השארתי אותה לילה בדלי עם אבקת כביסה ושאל צבעוני במיוחד.

– לשבת על שפת נהר הנרמדה (NARMADA) המלוכלך, להסתכל על עולי הרגל, על המתאבלים שבאים להעניק לנהר את אפר קרוביהם, להסתפר, לחרבן או להשתכשך ברטוב. – להתעייף מ4 אוטובוסים ביום. – להידחס באוטוריקשה עם 12 נפשות, ועם גיטרה.

– לשבת בשומקום על רמת-מנדו, שעתיים, ולהסתכל יחד עם אישה מיוחדת משבט ה'בהיל' על אמא עז מביאה לעולם עיזונת פעוטה. ולראות איך אמא עז מלקקת ומקרצפת ללא לאות את את הנלודה. – מעט אחרי, לנוח משמש הצהריים בבקתה נטושה שאלמוני פלוני בנה משישה עצים בלתי מהוקצעים והרבה עלים יבשים.

– להסתפר קצר קצר.

– לנמנם ברכבת החוצה את מדיה-פרדש מדרום לצפון, לאכול סמוסה ולחשוב על החיידקים שעלולים להיות טמונים בבצק הפריך שנע בתוך הסל, בתוך הרכבת, מצד לצד.

– להתעורר בבוקר במנדו. לפתוח חלון ולראות שדה חיטה מתנועע והשמש מתנצנצת עליו כאילו הוא הכינרת. הפרה והבאפלו בסככה, רובצים ולועסים קש בחשק תמידי.

– לשבת בגסטהאוס עם פיג'מה, בירה קרה וצ'יפס. יושבים לא לבד – אלא עם רבינדר'ה, ניקולת' ובן זוגה, מרקו וראש העיר של מנדו. רבינדר'ה

– הכוכב, הג'וקר, הבעלים של הגסטהאוס והאיש שכנראה חי הכי טוב על פני הכדור הכחול. ניקולת' – בחורה צעירה ונאה בשנות העשרים, אמא אירית ואבא הודי, מוקה בקיצור. מרקו

– הבחור האיטלקי על הסוס, ומה הכוונה? אני יושב בצהריים החמים של מנדו, על שפת מדרגה ורואה תייר עם מכנסיים סגולות וגלבייה צבעונית לראשו, והוא שועט על סוס על הכביש המקורצף. לקחו לי 24 שניות לקלוט שזה מרקו. הבחורצ'יק השמנמן שמסתחב עם אקורדיון בכל הודו, ואנחנו, חברים מצויינים עוד מ-DIU אז ישבנו, שתינו, בכינו וניגנו בזוכרינו את ציון ושירי גאולה אחרים כמו IMAGINE של JOHN LEHNON. וראש העיר של מנדו? הוא עוד אחד מהאנשים שמנסים להיות קרובים לצלחת של רבינדרה, והוא לגמרי לא לבד. כל ערב מגיעים פמליה, פעם באבא, פעם זוג שוטרים וכולם חייכנים ומבקשים את טובתו. כי עם רבינדרה לא מתעסקים. הערב הוא מעשן בשקיקה את הצ'ילום שעובר בסיבוב, ונראה מפוכח באותה מידה שג'ון לנון היה כשכתב את השיר הנ"ל. רבינדרה מתעקש שאשיר שיר, ואני מנגן בלוז למנדו, לראש העיר, לאמריטה – אשתו של רבינדרה ול-BENU, בת אחיו שמסתובבת בינינו ונהנית מההמולה.

על האוזניות – Money:

ומה שנכון לעיתים:

לאן נעלמו הדולפינים?

23 פבר

אז כולם וודאי זוכרים את הפרק ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" בו ארתור שואל את עצמו לאן נעלמו כל הדולפינים. ובכן הם נעלמו כמובן לכוכב אחר, הם פשוט היו חכמים מדי מכדי להישאר על הכדור הכחול שהיה  על סף הכחדה על ידי היצורים המרושעים, הווגונים. זה היה אולי יומיים אחרי שדרכתי במנדו כששאלתי את עצמי לאיפה נעלמו כל המעופפים. יומיים שלמים הם זיבבו אותנו, נכנסו לחורים ולחריצים המוצנעים ביותר ולילה אחד קרה משהו, כי הבוקר שאחריו הם נעלמו כשם שבאו.

מנדו הוא כפר קטן במרכז הודו, במחוז מדיה פרדש. רוב התושבים פה חיים בבקתות עץ או חימר. למען האמת, בכל הכפר יש מחשב אחד עם אינטרנט, והרי זה המחשב ממנו אני כותב עכשיו.

מנדו משופעת בבניינים, מסגדים ו'מאהלים' בסגנון אפגני. מעשה ידי מלך בוג' שהיה לו כנראה הרבה זמן וכסף להביא אבנים אדומות (ויפהפיות) מרג'אסטן הרחוקה.

האזור כולו נראה במידה רבה כמו רמת הגולן. מנדו עצמה ממוקמת על רמה, וחולשת על וואדי בראשיתי שמאכלס כ-15 טייגרים. בנסיעה על אופניים רואים שדות חיטה, חומוס, כרובית. יש באר ממנה באות בנות הכפר לשאוב מים.

היעד הבא: אומקרשוואר (omkareshwar)- אי קטן, באמצע נהר שוצף, ולו צורה של אום, מכאן השם, אום-קארשוואר

 

8

13 פבר

8 הוא מספר הצעדים הצמודים שאני יכול לצעוד לאורכו של החדר שלי, מבלי להיתקע בקיר. זה אומר מיטה ועוד טיפה. אני ב-BHUJ בירת KACHCHH, מילה שנכתבת בצורה מוזרה למדי. בהגיה אומרים פשוט KACH. את דיו, האקס-קולוניה הפורטוגלית עזבתי לפני מספר ימים. לפני שעזבתי – השכרתי אופניים אדומות מגושמות מה, וטיילתי, נפרד מהגשר, מהדייגים והציפורים שחוצות את האי בתעופה. אחרי אוטובוס לילי (יציאה: 16:30, הגעה: 06:30 בבוקר), הגעתי. עדיין לילה הירח מלא מאיר את העיר BHUJ. 2 כוסות צ'אי רצופים כדי להתאושש מהנסיעה הארוכה ואני בקאץ'. קאץ' היא המערב הפרוע של הודו. שטחים עצומים נטושים, מלאים בקקטוסים ובצמחים שלמדו להסתפק במעט מעט מים כדי לשרוד. הכבישים באופן מפתיע מצויינים. סלולים באספלט שחור, מופרדים בקו מקווקוו שלא אומר הרבה בהודו, אבל עדיין נדיר למצוא כמוהו במקומות אחרים ביבשת. כיאה למערב פרוע, קאץ' מבורכת בשבטים מסוגים רבים. קהילות עם תרבות, שפה ולבוש נבדלים. יש להם את סימני ההיכר שלהם. אם זה עגילים באף, צמידים על הצוואר, או צורות גיאומטריות מסוימות על הבגדים שלהם.
BHUJ עצמה, לומר את האמת, משעממת כמעט להחריד. סתם עיר, כמה מוזיאונים לשימור התרבות הקאצ'ית, מבנים עתיקים, מקומות שפעם היו מושב למלכים , נסיכים נסיכות ופיות, והיום נשארו מגדלים זקורים לשמיים, חריטות בקיר ומדריכי טיולים שמסבירים בארשת פנים רצינית על חשיבות המקום. מאידך, בוג' היא נקודת פתיחה מצוינת לכפרים שבאזור. אז מתארגנים על טוק-טוק, אוטובוס מקומי או משכירים אופנוע. כך קרה, שאני, יאנג פאן ופבריציו מצאנו את עצמנו שועטים על האספלט הצפוף אל תוך ערבות קאץ'.
שלושה זרים מגיעים לתחנת הבידוק, שכמו מבדילה בין הציוויליזציה לבין הפרוע הזר והמרוחק. אחד ישראלי, אחת סינית ואחד איטקי. פרמיט עולה 100 רופי לאחד, מיקוח קצר כמה יעלה הפרמיט ל-2 אופנועים. עוזבים את בירנדיארה, לא לפני שמתדלקים. מתדלקים אמרתי? אז אל תדמיינו תחנת דלק. דמיינו מיכל פלסטיק משומש וישן עם משפך מתכת משנות השלושים. שתי בקבוקי ליטר זולגים לתוך המשפך, וממנו אל פיית התדלוק של הסקוטר, 110 סמ"ק שחונה ליד הבאסטה. חוצים כדאים של באפלו, מצפצפים להם והם לא ממש זזים. אז נכנסים אל תוך העדר בנסיעה איטית, הצופר לחוץ עד הסוף, והעדר יוצר פותח לנו שביל צר. 10, 20 קמש, 30, 40 50, 80 קמש. האופנוע מתנועע ברוח כמו עלה נידף, אך המנוע, 110CC כאמור, עושה את העבודה ומצליח להניע אותנו אל תוך צפון קאצ'. נשים בבגדים צבעוניים נצפות בשולי הדרך, על ראשן עצים יבשים בתפזורת, להפיג בלילה את הקור של המדברי. אחרי 70 ק"מ מבוג' מגיעים אל היעד הראשון: KAUDA. כפר קטן על ההאיוואי, תושביו מתמחים מרקימה. אבל, אנחנו לא לקחנו איתנו מדריך, וכל מה שאנחנו רואים זה כמה חנויות קטנות שמוכרות חטיפי 5 רופי, צ'אי. יאנג פאן רואה את חנות בגדים, אך הכל נראה מסחרי ובכלל תוצרת סין. אמרנו ניכנס, נכנסו.

פאתי KAUDA

המוכר, אדם מאיר פנים, בן 50 לערך, עם טרבון לבן לראשו. אך מה, מדבר אומנם גם גוג'אראטי, גם קאצ'י (דיאלקט) וגם הינדי, אך אנגלית בהחלט לא ברשימה. למזלנו כי טוב, אני הצנוע והעניו יודע מספר מילים ומשפטים בהינדי, מספיק כדי לשים את סומאר אל האופנוע של פבריציו. ימינה, שמאלה. עוד פעם שמאלה, עוזבים את אם הדרך ונכנסים לתוך כפר קטן עם בתים מבוץ, אמהות צעירות חולצות שד לתינוקות רכים וילדים שמשחקים בחול.
האופנוע מעלה שובל אבק מאחוריו, הגלגלים חורקים כדי לנוע על החול הרך המשובץ אבנים קטנות. סומאר מצביע – הנה כאן. יורדים מהאופנועים, מתמתחים וחולצים את שרירי הישבן המאובנים. ילדים יפים רצים אלינו מחייכים ושמחים. אשתו של סומאר מגישה לנו חלב חמאה, משקה גוג'אראטי מסורתי, מלוח מה. גועל נפש. הילדות יושבות על רצפת הבוץ המוקשח, בידן חוט ומחט והן תופרות מה שנראה כמו כיסוי לכרית. העיניים מתרחבות למראה הצבעוניות וטוב הטעם של הבגדים של הנשים. פשוט מרהיב. טווסים אנושיים. הכל עבודת יד ארוכה ומייגעת. בזמן שפאבריציו ויאנג פאן עסוקים בלצלם את הנשים, החצר, והבתים מסביב, אני מעביר שיחה עם סומאר. אני שואל אותו איך הביזנס והוא אומר: "טוב לי בחיים, לא חסר לי כלום". אני מאמין.

אישה משבט המגהל

יאנג פאן היא המודל, והנשים מתרוצצות סביבה ומלבישות אותה בתריסר חצאיות, שמלות, צווארונים ותופיני טקסטיל כאלה ואחרים. וואלה, יושב עליה בול. אחרי מיקוח קצר בהינדי, בסופו של דבר היה זה דווקא פאבריציו שקנה, מן סינר מוארך, משובץ במראות קטנות ומעוטר בריקמות בצורות שונות. נפרדים מסומאר, לא לפני שהוא מכתיב לי את הכתובת שלו (?), ומבקש בכל לשון של בקשה לשלוח לו קצת תמונות בדואר. אני מבטיח לנסות.

מתחיל להחשיך. אנחנו על הכביש, 48N צפונה, מגיעים לגבול פקיסטן. חייל הודי משופם, על רקע של שממה גמורה. מצויד בקרבין דגם 1920. מחסום ידני לרכבים. אנחנו עוצרים, יאנג פאן מצלמת (השוטר כנראה לא יודע מה כתוב על השלט באנגלית ממש על מפתן המחסום שלו: "PHOTOGRAPHY IS STRICTLY FORHIBITED", כי הוא עולץ למדי למראה המצלמה שמכוונת עליו). הינדי הוא לא יודע, רק גוג'אראטי והוא מזעיק את המפקד. בחור צעיר ומגולח למשעי, נראה נפאלי מה שמתברר כטעות לא גמורה, הוא אכן מ'סיקים', גבול נפאל. לעבור לא נוכל, הוא מסביר באנגלית רצוצה אך מספקת. אנחנו שואלים על ה-KALO DUNGAR או ה-BLACK HILLS. הוא אומר POSSIBLE ומסביר איך להגיע.
המפתחות בפנים, והאופנועים גונחים במעלה התלול אל הנקודה הגבוהה ביותר בגוג'ארט. ממנה אפשר לראות את הערבות הגדולות של קאץ' ומאידך את אחד האגמים הטבעיים הגדולים בעולם. המקום שקט ומנוקד במקדשים הינדואים.

מבט מהגבעות השחורות

השמש צונחת אל האופק הירקרק-חום, ואין ספק שהגיע הזמן לחזור. יאנג פאן ואני על הסקוטר האדום, 110 סמ"ק, פאבריציו על אופנוע ספורט הילוכים 150 סמ"ק. האוויר מצתנן ואני עוצר בצד, פותח תא מטען ומוציא חולצה טרמית ומעיל ווינד-בלוק. ממשיכים עד שיאנג פאן צועקת לי באוזן לעצור. אני עוצר, ואנחנו מגלים שפבריציו לא באופק הנגלה. אני אומר נחכה כמה דקות ואז נחזור לראות מה בגורלו. אחרי 2 דקות פבריציו, במבט מיוסר ופנים מיוזעות, סוחב את האופנוע מפונצ'ר הגלגל לעברנו. הזדמנות לצ'אי, ואחרי 20 דקות ממשיכים. לא קשה לנחש, אבל הפנאנצ'ר-מעכר עשה עבודה די גרועה, ואחרי חצי של נסיעה שוב – פאנצ'ר. הפעם אנחנו באמצע שום מקום.
איכשהו, הפאנצ'ר, מתברר, לא הוציא את כל האוויר מהגלגל ופבריציו מתגלגל במהירות של 10 קמ"ש על האספלט, אך השמש כבר מאוזנת בקו האופק והלילה המדברי עוד רגע כובש את הערבה. מזלנו כי טוב, ואת המושב חובקת איתי יאנג פאן והיא יש לה רעיונות מבריקים. הו.
משאיות צבא חולפות אותנו, שתי אופנועים באמצע שממה. יאנג פאן מצביעה עליהם ושניה אחרי ואנחנו במרדף אחרי השיירה, ובנפנופי ידיים וגפיים מצליחים לגרום להם לעצור. "נעים מאוד", אני מציג את עצמי, בהינדי כמובן, "מפקד טנק בצבא ישראל". המהומי כבוד עוברים ביושבי המשאית. המפקד יורד, לוחץ לי יד, וטורח להסביר לי דקות ארוכות על צבא הודו. מאוד חשוב לו להדגיש: צבא הודו הוא גוף חזק מאוד. השפם שלו זז עם הפה, ואני מתאפק לא לצחוק. אני מסביר לו את חומרת המצב, ואחרי ששלפתי פספורט ישראלי, פבריציו הגיח מהאופק, מתדרדר אלינו. "מה?" הוא שואל, "זה" אני עונה. מהון להון, ושמונה ידיים שחומות מרימות את האופנוע הפצוע אל תוך המשאית, פבריציו מדלג גם הוא פנימה.
כבר חושך, מדליקים אורות. ונצמדים למשאית. אחרי שעה ואנחנו בבוג', פורקים את האופנוע ואת פבריציו.

על האוזניות: צהרי היום – מאיר אריאל ודויד ברוזה

והכל בתוך תמונה אימפרסיוניסטית

5 פבר

גם אני רוצה לחיות נכון. לחיות ביום ולישון בלילה. מי זכר בכלל איך זה מרגיש?

אז, בוקר. יוגה. בננות. ים.
ובים, שוכב ומשתזף, מעניק ויטמין D לאיברים שלא שזפו אור שמש מזה שנים רבות. מוצא צדף קטנטן, אך מיוחד מאוד. זה נראה כאילו מישהו חרט עליו בשפה עתיקה. אני מרים אותו, מסיט את משקפי השמש. ומתבונן מקרוב. כמה שעות אחר כך אני אספר לראג' קומר, הצייר האימפרסיוניסטי, על הצדף. ראג' יגיד: "אתה יודע שעושים מזה בהודו שרשראות", ואני יגיד: "כן בטח", למרות שאני לא לגמרי בטוח.

משמאלי המבצר הפורטגולי, מזדקר מהים בגאווה אירופאית. מימיני, ילדים הודים, נראים בני 10, משתעשעים בחול הרך. קופצים, עושים סלטות, גלגלונים וגם פירמידה שלא מצליחה להם. אני הופך בחול עם ביד אחת בעיניים עצומות. רגל של סרטן. זה הזמן אולי לספר על סרטן אחד שחייב לי טובה רצינית. זה שאני צמחוני זה לא חידוש לאף אחד. למרות זאת, הלכתי לא פעם ולא פעמיים לשוק הדגים. ולו בשביל לראות איזה דגים עלו בחכתם של הדייגים ההודים. כל פעם יש הפתעה אחרת. אז כן, יש עוכרים שיקניטו ויתמרמרו שאני נהנה מתערוכת גופות. אבל באמת, זה לא העניין. בכל אופן. זה היתה שעת ערביים. אמילי, הג'אגלרית הצרפתיה על האופנוע מאחורה ואנחנו נוסעים בעיר. בהחלטה של רגע – לשוק הדגים. מחשיך, ונשות הדייגים מדליקות לפידים להאיר את הסחורה.

למראה הבשר והדגים המתים בצבץ רעיון מגניב. חסרים לי רק שני מילים שאני לא יודע בהינדי ורוק אנד רול. אני יוצא מהשוק ומברר: איך אומרים 'דג', איך אומרים 'לקנות'. אז הנה המשפט: מה נהי מרא מצ'לי דיה צ'ה יה. מה שבעברית עלול להיות מתורגם ל-" אני רוצה לקנות דג לא מת". עובר ממוכרת לשכנתה, אך רק דגים מתים בנמצא. לא אזכיר את המבטים המרוגזים שאני מקבל, על כך שאני חושש שהסחורה לא טריה.

העין קולטת. קולטת שתי צבטות נעות בחיות ובחינניות. היא – 300 רופי. אני – 100 רופי. 250 רופי. 200 רופי. דיל. קניתי סרטן. יש לי סרטן. והוא בתוך שתי שקיות. השקית זזה לי בתוך היד, ואם לחבר סרטן לא היו קשורות הצבתות בחוט עב, השקית היתה נקרעת לפני שהייתי מספיק לומר 'מהטמה-גנדי'. קהל סקרנים מתמקם בחצי סהר על החול הרטוב. אני שולף: סכין. מבתר את האזיקים של חבר סרטן. צבת אחת משוחררת, גם השניה. וידידי צועד בבטחה, בלי בכלל לדעת מה היה גורלו לולא אני, צועד למים. היציע רוטן בזעם. 200 רופי צועדים אל תוך הים. אני מגונן על דרכו בידיים ושלא ישתמע לשתי פנים אומר: מוג'ה מצ'לי! הדג שלי!

עד כאן סיפור הסרטן. בחזרה לים והשמש יצאה מנרתיקה והו, היא חמה כמו טוסט. בחיפוש אחר פינה של צל, אני מוצא נקודת תצפית עם תקרת אבן. יושב ומביט בים הערבי שנפרס מתחתי כמו מניפה. עוד שעה, ואני כבר יארוז את התיק, ראג' יגיע עם תיבת הפנדורה, הוא יפתח ויוציא צבעי אקריליק, סכין ציירים. הוא יספר לי שהוא מכר ציור ב-1000 פאונד. נעביר שיחה על אימפרסיוניזם, אני יגיד לו שהציורים שלו מזכירים משהו את הציורים של מונה והוא יגיד שכולם אומרים לו את זה ויחייך.

זה נראה כיף ואני מזמין את עצמי להצטרף אליו. מהון להון ואנחנו יושבים ומציירים את הים הערבי ואת המבצר. והי, זה אימפרסיוניזם, מה שלא תעשה, יגידו שזה אומנותי ואם פישלת קצת, והיד שלך רועדת, תקבל: "הו, ממש אפשר לחוש את הרגישות שלך לים". העיקר להתלכלך קצת עם צבעים, ולהנות מהנוף. זו הגרסה שלי. ראג' מרוצה מאוד מהציור שלי, אני לא. הוא לא מוכן לקבל אותו מתנה והוא מתעקש שאני יקח אותו. אולי אני אשלח אותו לסבתא במקום גלויה.

הפיתרון הסופי

1 פבר

כן. זה נשמע מוזר. אפילו תמוה. אבל אני מחפש כבר חודשיים, קופסא מפלסטיק. לְמה? לסבון שלי. אתמול, בחנות כלי פלסטיק מצאתי את הקופסא המושלמת. מי שלא מצא בחיים שלו קופסא מושלמת, לא ידע שמחה מעולם. הקופסא נסגרת ב'טיק' מעורר חשק, והגודל? מפוסל למימדים של הסבון שלי בדיוק מרהיב. אז הנה, אמא, מצאתי פתרון סופי לסבון.

לאסקימואים יש 212 שמות לשלג. שלג דחוס, שלג אוורירי, שלג של קיץ, שלג של חורף, שלג עם פיפי של כלבים וכן הלאה. לא רחוק מזה, מסתבר, יש המון שמות לסיאסטה. יש שגורסים: שנ"צ, שלוף-שטונדה או סתם שנת צהריים. אני יכול להעיד שה'דיו'אים מקפידים על סיאסטה מוקדמת שנגמרת באזור 17:00 כשהשמש מרפה, גלי החום נעלמים ואפשר לפתוח את העיניים לרווחה. אני יכול גם להעיד על עצמי שאני לא מתחמק. בהחלט. לא אחת ולא פעמיים אני מוצא את עצמי בחדר הפורטוגלי שלי, מרוח על המיטה. אתמול, איכשהו, התעוררתי כשבחוץ כבר היה כמעט חשוך. פתחתי עין אחת, שניה, וקפצתי כנשוך נחש – אני רוצה לראות את השקיעה. הנה יתרון אחד בלחיות על אי: בשתי דקות על אופנוע אתה בצד אחד, 2-3 דקות ואתה בצד השני.

המפתחות בכיס, נועל את החדר ומתדרדר במדרגות אל ידידי האופנוע. מפתחות בפנים, צ'וק לחוץ והמנוע למוד הימים מגרגר. סוחט את דוושת הגז אל קצה הסיבולת. בחוץ כבר מתפזר החושך, ולא ברור לי כלל וכלל אם השמש כבר ירדה אל מעבר לקו האופק ואין הרבה מה לראות. במזל של תיירים, אני מגיע בחמש הדקות האחרונות של השקיעה, מצטרף לעשרות האנשים, כל אחד תופס סלע ומתיישב. המראה קסום, הצבעים מדהימים, הים רגוע והשמש, ב-SUNSET VIEW POINT עגולה, אדומה ושוקעת לאיטה אל תוך המים.

Sunset Point Beach

היום קמתי מוקדם, קבעתי עם שגיב בגוג'אראטי טלי ב-9 בבוקר. מוקדם לכל הדעות. שגיב הוא בחורצ'יק ישראלי חביב, פנים עגולות, חייכן. את התואר הראשון שלו הוא עשה בבלשנות, אז הוא החליט ללמוד הינדי. מהון להון והוא בהודו מתרגל את ההינדי שלו (הוא רוצה להיות מתרגם מהינדי-לעברית). אחרתי בחצי שעה כשגיליתי שהוא לא הופיע גם כן. שמתי פעמי ל-SEA FACE CAFE. צ'אי עם שוטר מחיל הים ההודי, מנסים לדבר בהינדי, משהו עובר אבל הרוב בתנועות ידיים. הים שקט היום. צריך לעשות משהו, מחליט לקחת את האופנוע לכפר הדייגים גוגלה, ממש מעבר לגשר. נסיעה איטית איטית, 5-6 קמ"ש. הנסיעה מרגיעה מאוד. אוסף של חיות משק מתרוצצים בכל פינה: פרות, תרנגולות, עיזים, כבשים, משפחה של ברווזים. ילדים בחולצה בלבד מנפנפים לשלום, פעוט בן שנתיים באמצע הכביש כורע ומחרבן. שלוש מטר לאחר מכן, חבורה של כלבים מנמנמת על האספלט החם. אף אחד לא מצפצף, כולם פשוט עוקפים – מימין או משמאל.

בדרך חזרה, 2 טרמפיסטים על הגשר. 50 סמק לשלושה אנשים זה הרבה מעט מדי. אני אומר מקום אחד. בחור נפאלי חביב עולה על המושב האחורי. אני מוריד אותו ב'אפאנה', מסעדה לא רעה בקצה השני של העיר, הוא מזמין אותי לצ'אי. מפטפטים, ואני ממשיך לארוחת צהריים מהבילה, טאלי בסגנון גוג'אראטי – כמיטב המסורת.

סיסאטה.

על האוזניות (ומתנגן לי כל היום בראש): בואי לאילת

סע לשלום, המפתחות בפנים

29 ינו

שברולט 66? כן. מתחת לעץ.
הרדיו? החברה לקחו לשמוע בעמדה.


בקיצור, שכרתי אופנוע. 50 סמ"ק כמדומני, בלי מד דלק. כלומר אתה המד דלק, אתה פותח את המיכל דלק עם המפתחות ומציץ פנימה, תוחב את האף ומנסה להבין כמה נוזל מצוי בקרקעית.

מהון להון, מאחורי שורה של דוכני מזון מהיר, נודלס ולעטקס נוסח הודו, יושבים להם חבורה של עצלנים בטלנים. הם שתיהם נמנמו עמוקות כשבאתי וניערתי לשמנמן שבהם את הכתפיים. הוא התעורר, גירד בכרס וכמה דקות לאחר מכן, כבר סוקרים ביחד את האופנועים. מה עם זה? אני שואל. אה, זה. הממ. 150 רופי ליום. מזל וברכה. לקחתי. איך מניעים? 'ככה', הוא מראה לי. מתיישב על הטרנטה, נושא תפילה קצרה ומכה בקיק-סטארטר עד שהמכונה מתעוררת לחיים, ובחיי – היא נשמעת בדיוק כמו מכסחת דשא.

לנהוג אתה יודע? הוא שואל אותי. במבט בטוח אני אומר: "נו, מה? אני בא להשכיר אופנוע בלי לדעת לנהוג?". מניע ומתנגש מיד בקיר שממולי. "אה, זה הברקס". הבנתי. מניע את הקשיש שוב, ומתנייד מהגראג' אל הרחוב ההודי העמוס אווזים, תרנגולות, פרות, הודים ושוטרים משופמים אליהם נגיע בהמשך.

שעה לאחר מכן, אני חוזר אליו. קיראן זה השם שלו. מה יש? 2 דברים. דבר ראשון: פנצ'ר, דבר שני, קשישי מניע אך כשהיד לא מפמפמת את הגז הוא נכבה. קיראן מסתכל למטה, אחר כך למעלה, ושואל אותי: "המפתחות, איפה?", ואני, "המפתחות בפנים חבוב". אני מביט במפתחות ואט אט מבין שתחבתי את מפתחות המלון לתוך הסוויטצ'. שולח יד לכיס, מוציא את המפתחות של הקשיש, מתניע שוב, הקשיש מגרגר, והפעם כבר לא נכבה. קיראן מחייך ואני מתנדף משם מתאפק לא לצחוק לו בפרצוף.

ממול הגראג', תחנת דלק. ממלא. טנק מלא, 280 רופי, 4 ליטר + MIX OIL. מדדה עם האופנוע אל הקומפרסור ומבקש: 30 בגלגל הקדמי ו-40 באחורי. אישה חייכנית מנתבת את האופנוע כך שהגלגל מתיישר אל מול הפיה וממלאת לי אוויר. מלאים באוויר, דלק, שמן והרבה מוטיבציה. אני מחמם את המנוע. ושועט אל הגשר שמחבר את דיו אל תת היבשת ההודית.

האוויר צלול, השמש רכה ומחממת. אחרי שבוע, אני והקשיש כבר חברים טובים. אני יודע פחות או יותר מה הוא מסוגל לעשות ומה לא. אחרי שנתקעתי כמה פעמים בכל מני אזורים של האי, אני גם יודע איך להניע אותו גם כשהוא לא הכי מעוניין. אנחנו בדרך כלל מגיעים לעמק השווה. אולי לאמר – אני נחוש להניע ובסוף, בדרך כלל, מצליח להוציא ממנו את הגרגור העמוק של מכסחת דשא מטרטרת.

תרגיל במתמטיקה: כמה הודים דרושים כדי לפרק ספינה אחת?

23 ינו

תרגיל במתמטיקה: כמה הודים דרושים כדי לפרק ספינה אחת?

את התשובה אני לא יודע, אבל כמה דברים התבררו לי לגמרי ממש כשהגעתי לפה, דיו. דבר ראשון, משהו אחר קורה פה. המנגינה של המקום שונה בתכלית. הקצב? סלסה. הטמפו 85 ככה.

את השיר הזה, כבר הרבה זמן אני מחכה לנגן. אבל בצפון הקר זה פשוט לא היה מתאים. עכשיו זה יושב בול. שקיעה, השמש אדומה גדולה וזוהרת, שוקעת בצד השני של האי. בנסיעה של 2 דקות באופנוע לצד השני של האי יהיה אפשר לראות בבוקר את הזריחה, וזה פיצ'ר שלא מקבלים ברוב המקומות על פני הכדור הכחול. יושב על הגג, חולפים שני תוכים ירוקים גדולים ומצפצפים בעליצות 'דיו'ית. מנגן מחרוזת שירי בוסה נובה. יושב פיקס.

אם יעמידו אותי אל הקיר ויכריחו אותי לתאר את דיו במילה אחת, אז אומר: יפו. בואכה שכונת נוגה, דרך שלמה. בתי המלאכה הקטנים נסגרים מוקדם, 1 בצהריים העיירה מתנמנמת ואפילו כוס צ'אי קשה להשיג. כשהשמש תרד מעט והעניינים יתקררו, הנגרים, הסנדלרים ובעלי הבאסטות יחזרו לעוד סיבוב קטן. שעתיים שלוש אחר כך יפתחו הבארים, הפאבים ותידלק תאורת הרחוב. כן כן, תאורת רחוב, אמרתי כבר שזה לא ממש הודו. הפעם זה נכון מתמיד. למען האמת עד 1961 המקום הזה היה קולוניה פורטוגלית ביחד עם גואה ומקום נוסף בשם דמאן. ככה שאתה מסתובב פה ברחובות ושומע פורטוגזית, נתקל בכנסיות בבניה אירופאית קלאסית וכן על יד הדמיון הטובה.

בצהריים חם, ואין הרבה מה לעשות חוץ לחטטר על הגיטרה ולשתות לאסי. לאסי, המשקה החלבי המתוק והטעים, אולי אפשר לומר המילקשייק ההודי. הנה הבחורצ'יק עם הלאסי הכי טוב בגוג'אראט. כתבו ביוטיוב: DIU LASSI לא תפספסו. המוזיקה משתנה אבל הריקוד אותו ריקוד.

לילה, יושבים בנילש, המלון של כל הקוריאנים, ושותים קינגפישר, הבירה המקומית (50 רופי, 500 מ"ל).

מה יותר מתאים מלסיים עם לה ויאה אן רוס (edith piaff originially)? שולח לכל אוהבי ושונאי קרן שמש חמה ומרככת מדיו.

תשובה לשאלה שבכותרת הפוסט תבוא כשאדע בעצמי (מחר אולי קופץ לנמל הדרומי בו מפרקים את הספינות).