Archive | מרץ, 2012

איך תכלה את זמנך באוריסה השבטית: מדריך מעשי

26 מרץ

ראשית, הגע למשרד התיירות שבעיירה הקטנה שבדרום מערב אוריסה – KORAPUT. שם לא יקבל אותך אף אחד, אתה תרים צעקה ויצא אליך אדם מהמקלחת. זה ישמע בהתחלה כאילו יש לו הרבה אינפרומציה, וזה אמנם נכון. על כל פנים, בקש את המפה של אוריסה (שנת 2001) ורשימה של אטרקציות באזור.

בדף עם רשימת המקומות, תוכל לראות בנקל את הכותרת: WEEKLY MARKETS. זה בדיוק מה שאתה מחפש. בכל יום בשבוע, איפשהו ברחבי אוריסה השבטית מתרחש שוק קולח, עמוס בדברים מעניינים יותר (אלכוהול מקומי) ופחות (צעירים חופזים). הבעיה לכאורה, היא איך לבחור איזה שוק באיזה יום, יען המבחר גדול הוא. אני פשוט בחרתי שווקים עם שמות שמצאו חן בעיני. לדוגמה: KUNDLEY או KAKRIGUMA.

האמת שאולי צורמת לאוזן, היא שאין אטרקציה היסטרית בשווקים של אוריסה. לא רחוק מכאן, במחוז צ'אטיסגארת', תוכל לצפות בקרבות תרנגולים מזויינים בסכין. אך למרות זאת יאוש אין, ניתן להעביר את הזמן כך:

סאלפי או סאלפו הוא משקה המופק מעץ שאין לי מושג איך קוראים לו. הסיפור מתחיל על עץ גבוה מאוד – לפחות בגובה של העץ של המן. אך במקום ווייזתא, אחשדרפנא וכו', תלויים על העץ כדים. איש אמיץ אחד מכל הכפר, יטפס על סולם במבוק מפוקפק ברמות אחרות אל גבהי העץ (30 מ'), ושם יכרות כמה ענפים רציניים, עד שיראה שהנוזל היקר מפז אט אט מטפטף אל הכדים. יום למחרת אותו בחור חף מפחד יטפס שוב אל המרומים, יאסוף את התכולה ויצעד עם בניו, בנותיו ואשתו אל השוק השבועי.

כאן אנחנו נכנסים. אז בהגיעך לשוק. חפש את כדי הנירוסטה\חימר הגדולים. אתה וודאי תאבחן המולה גברית באזור (למרות שגם נשים, ילדים ואף תינוקות נהנים). המבחר גדול, וטעימה ראשונה – חינם. סאלפי איכותי הוא סאלפי שלא ערבבו בו סוכר ובטח שלא מים. לא בכל שוק ניתן להשיג סאלפי 100%. התעריף על כל פנים: 5 רופי לכוס, 10 רופי לקערה, כשהגברים כמו בכל מקום, לוקחים גדול ומנסים לשתות במכה אחת.

חצי אילוסטרציה: כך שותים בBASTAR שבצ'האטיסגאר

לא הרבה זמן אחרי הכוס הראשונה שלך, אתה תרגיש את הסאלפי משחק בחוטים של המוח שלך, וזה הזמן להסתובב בשוק, לרכוש ידידים, אויבים ולנסות להבין מי נגד מי. אם תראה מישהו עובר בין האנשים, רושם את שמותיהם על דף קטן וגובה 5 רופי, דע: זוהי לא הגרלה (כמו שאני חשבתי) אלא מס שוק. אז אל תנסה בכל כוחך להצטרף ולהירשם (כמו שאני ניסיתי).

בשוק מסתובבים פרות, נשים בלבוש שבטי, גברים, ילדים ופעוטות. אל תתפלא לראות אישה עם קליפות כרוב על הראש, זה תחליף אורגני ואקולוגי לכובע – מה רע? אל תפספס גם את האוזניים מקושטות העגילים של הנשים המקומיות, אני ספרתי תשעה (!) עגילים בגודל מכובד, על אוזן אחת כמובן.

אחרי תהיה בשוק, בין הדגים לתבלינים למוכרי הסגולות ותרופות השווא, סיכוי טוב שזה הזמן לסיבוב סאלפי נוסף.

גלישת ספות

21 מרץ

גלישת ספות היא כנראה התרגום העברי החיוור ל"COUCH-SURFING". הרעיון: יש לך ספה פנויה בבית? למה לא לארח אנשים מרחבי העולם, שבמקום שישהו בבתי מלון ושאר רזורטים או בתי הארחה, ישנו אצלך – על הספה. ולמה לך לעשות את זה? ובכן, מסתבר שלאנשים יש המון סיבות לארח.

לא חשבתי שאפשר – אבל אפשר לגלוש על ספות, גם בהודו. סיכוי פחות סביר הוא למצוא ספה פנויה בכפרים השבטיים של מחוז BASTAR ב-CHHATTISGARH. אך כידוע, הודו היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (יש הסוברים: ארץ המוגבלים הבלתי אפשריים), ואני מצאתי את עצמי, בשעת חשכה מאוחרת על האופנוע בדרך לכפר זעיר בשם KAWALI. ממולי רק אורות המעצור האדומים של האופנוע של שאקיל. ואנחנו חוצים יערות, עולים על גבעות תלולות, יורדים ומטפסים כשעה. שאקיל והחברה שלו, טומשוואלי, גרים בקאוולי – והם מאוד אוהבים לארח בביתם, בית החימר, אנשים מכל העולם.

שאקיל מוסלמי, והחברה שלו בת לשבט מהאזור. היא התעשתה לפני כעשור ואמרה לעצמה ש: א. לא ייתכן שאלוהים לא יכול לאסוף לעצמו קוקוסים, ו-ב. גם אם הוא לא יכול, הוא בטח לא זקוק לכל כך הרבה. אז היא עזבה את הכפר שלה, את האמונות של חברותיה, אמה ואחיותיה ויצאה לעולם הגדול, לגור עם שאקיל, אומן, מוסלמי (אך לא במובן הרגיל של המילה), מומחה לשבטי ה- BASTAR ואיש עם לב ברוחב של הגאנגס.

כשהגעתי אליהם, מצאתי את BITZE ו- PATRICIA, זוג הולנדים שזה כבר הפעם השלישית שלהם אצלו. כבר למחרת, יצאנו חמושים בשני אופנועים אל יערות העד של KANGER VALLEY. כש-BITZE בן ה-68 על האופנוע שלי ופטרישיה על האופנוע של שאקיל. ראינו כפרים נידחים בנבכי היערות, ועוד כל כך הרבה דברים שהיריעה ובעיקר הסבלנות שלי, קצרה מלהכיל.

אחרי כמעט שבוע ב-KAWALI, נפרדתי היום משאקיל, ואני יודע – שאני חוזר יום אחד לבקר אותו. מה הלאה? האזורים השבטיים של ORISA, ולאחר מכן: דובדבן בשם PURI.

האם לפרות יש רברס? וטיפים לנסיעה על אופנוע עם 4 הילוכים, אך ללא רגלית הילוכים אחת

13 מרץ

כל כך הרבה קרה בכל כך מעט זמן. זמני ההולך ומתקצר על תת היבשת הפך אותי לקצר רוח, להספיק ולראות. ללגום עוד ועוד. אורצ'ה (ORCHHA) היתה מדהימה. הנהר מתוק ונקי, והיה כל כך כיף לטבול בו, כל יום בשקיעה, ולהסתכל דקות ארוכות על המבנים ספק מונומנטים, שנראה כאילו יצאו היישר מתוך גלדיאטור.

את חג ה'הולי' ביליתי עם ג'ף וסימונה. זה חג הזוי במיוחד, שמה גם שלא הבנתי עד הסוף את כוונותיו העמוקות היה כיף מאוד. הכללים הם פשוטים: קנה הרבה צבע, עדיף ורוד או סגול, מצא אנשים אקראים או אפילו ידידים טובים, ושפוך עליהם כאוות נפשך. אם אתה רוצה להגדיל ולעשות, הכן בקבוקים גדולים וערבב בהם צבע ירוק או כחול כימיקלי עם מים, אחר התרוצץ והזלף על העוברים ושבים את התרכובת, שאגב – לא יורדת מהבגדים. להוכחה, הנה החולצה שלי לאחר ההולי:

מהון להון, בין כביסה לכביסה גנבו לי את שתי החולצות הטרמיות הכה אהובות עלי ואבל כבד ירד על העיר. מה שכנראה (ממש רק כנראה) אומר שאני יורד דרומה ולא עולה צפונה. התכנון הגולמי הוא משהו כמו זה: לחתוך את מרכז הודו מהחוף המערבי למזרחי ואז לעלות צפונה צפונה לחבל קשמיר. בגלל סיפור החולצות יכול להיות שאני ארד למדינת קרלה הדרומית.

כך או כך, עזבתי את אורצ'ה, את נהר ה-BETWA, את גורדי השחקים ועשרות הכיפות הענקיות שפזורות במקומות אקראיים (המלך, כנראה, היה מאוד עשיר ולא פחות משועמם) אל מעמקי הודו השבטית: CHHATTISGARH.

רכבת של 19 שעות לקחה אותי מצפון MADYA PRADESH אל בירת CHHATTISGARH הלוא היא RAIPUR. ראיפור היא עיר מודרנית למדי, בצורה מפתיעה. זאת בהשוואה לשאר האוכלוסיה של המדינה – האוכלוסייה השבטית. עזבתי את ראיפור כמעט שעתיים אחרי שהגעתי, עליתי על אוטובוס שלקח אותי אל "בירת הנגב" של CHHATTISGARH – אל ג'אגדלפור (JAGDALPUR). אחרי 19 שעות נסיעה, ועוד 9 שעות נסיעה באוטובוס, רף ציפיותי, אם לא המריא שחקים, אך בהחלט התרומם מה. אז הנה, עושה תייר מערבי את דרכו אל תוך שומקום באמצע שומקום בהודו, משקיע מכספו וזמנו ומגיע, בסופו של דבר אל עיר חומה, מאובקת, עם בניינים נמוכים ומשעממים, לכלוך וזוהמה כיאה לעיר בהודו. כמעט והתאכזבתי כשגיליתי שתושבי המקום, כמו שסיפרו לי – ידידותיים להפליא. וזה, אני חייב לומר, פלא אמיתי. איך זה שעיר שלמה – כולם נחמדים אליך ובאחרת מזעיפים פנים. אם יש לכם הסבר מניח את הדעת – אנא שתפו.

אז למה לך להגיע לג'אגדלפור? ובכן, שאלה טובה. ישבתי ב'דאהבה' (הגרסה ההודית למסעדות פאסט פוד), עם תיק כחול וגדול שבדיוק נקרעו לו, בהתאמה מפתיעה למצב הרוח המפוקפק שלי ועם גיטרה מאובקת נחה על קיר. יושב מולי רופא מקומי, לא ברפואה קונווציונלית כמובן אלא באיורוודה. אנחנו מחליפים שיחה באנגלית ובעוד אני מנסה לשאוב קצת אינפורמציה השאלה הראשונה שהוא שואל אותי: "SO, WHY DID YOU CAME HERE?" ואני אומר: "THATS INDEED, A VERY GOOD QUESTION". התשובה שהלונלי-פלנט מעניק לשאלה הזאת, מחולקת לשתיים: השוק והכפרים שמסביב.

למחרת בבוקר, השכם עם הפציע שמש, אני צועד לשוק. מחוז ה-BASTAR שמשתרע על מרבית דרום CHHATTISGARH הוא בית ליותר מ-3500 (!) כפרים. רובם שבטים אתניים שלא תהיה זו יומרה להגיד שהם חיים כאן כבר יותר מ-10,000 שנה. הם צועדים לעיתים 20 ק"מ כדי להגיע אל השוק שמתרחש אחת לשבוע ממש כאן, בבירת הנגב. הם באים לקנות, לסחור, למכור בכמעט הכל: החל מירקות טריים, כלים לעבודה בשדה כגון מגל או סכינים כאלה ואחרים, סלי קש,

יאמי

נמלים אדומות וביצים שטרם בקעו. אני מארגן רשימת הזמנות לפני שאני חוזר ארצה. נא להשאיר שם, כמות ומספר טלפון בתגובות.

את התופים ראיתי לפני ששמעתי. הם בולטים מאוד. כמעט ענקיים ובדבר אחד אי אפשר לטעות – הם עשויים מעור. הרצועות הם ממש חתיכת בשר, כמעט לא מעובד, והממברנה עשויה מהשכבה החיצונית של העור כשעליה עדיין פיסות פרווה של….. פרה! מופתע, שאלתי את אמא תוף ממה בדיוק עשויים הכלים ואמא תוף ענתה: פרה. זה רק אחד מהבדלים רבים בני השבטים המקומיים פה לבין ההודים. הם באמת נבדלים לגמרי. על זרוע הנשים אפשר לראות קעקועים בצורת נקודות, אני משער שלכל שבט יש נקודות מסוג שונה, כי ראיתי כל מני דוגמאות. האנשים האלה, הם באמת באמת רחוקים מאוד מהציויליזציה. למען האמת, את הכסף, הם גילו רק לא מזמן לפני מספר שנים. עד אז הם היו מחליפים סחורה בסחורה, ביצים בעד קש ותבן. גם קוד הלבוש והצניעות שלהם שונה מההודים וקל וחומר מאדם מערבי. בנקל למצוא גברת ADIVASI עם שד או שתיים משתרבבים מבעד לסארי המלופף ברישול מסביב לגוף הצנום והמושחם, במיוחד אצל הנשים המבוגרות יותר.

אז אני מסתובב בשוק. בוחן ומסתקרן ומגלה שהם בהן ובצדק אנשים מיוחדים מאוד. בשונה מההודים, הם אנשים עדינים, עם מאור מיוחד בעיניים וחיבור עמוק ואותנטי לטבע. יש להם צחוק חינני ותווי פנים יפים מאוד. איפשהו הם האדם הקדמון. רובם עדיין במובן מסויים ציידים לקטים, הנשים בבוקר יוצאות לאסוף שורשים ועשבים והגברים לעבודת השדה או לציד. באזורים הנידחים יותר, במקומות החשמל לא הגיע וגם לא הכביש – אפשר למצוא עדיין הקרבת בעלי חיים, שחיטת חזירים לאל זה או אחר וכיוצא בזה. מעניין גם שהם גם כמעט לא משתמשים בידיים כדי לסחוב דברים, הכל על הראש. לעיתים אתה רואה ועיניך מתרחבות שבעתיים כשמולך צועדת אישה צנומה ועל ראשה הר ברוחב של ממותה המורכב מכדי מים, סלים וירקות – מאוזנים באופן מושלם, והיא מהלכת בחינניות ובגוו זקוף וישר כמו סרגל כיתה א'.

באים מרחוק

הסיבה השניה לבוא לבירה הדרומית של CHHATTISGARH היא הכפרים שמסביב. ויש כמה דרכים להגיע אליהם. באוטובוס, ברכב תיירים ממוזג או באופנוע. נחשו מה בחרתי.

אז אני מגיע אל מר סינג, איש סיקי הגון שמראה לי את התפזורת של האופנועיים. ובכן, כ-15 אופנועי 110 סמ"ק, ידניים, 4 הילוכים וסקוטר אוטומטי אחד, 80 סמ"ק. גם הפעם קל לנחש מה בחרתי.

אך, אליה וקוץ בה – אני לא יודע לנהוג על אופנוע ידני, על אחת כמה וכמה מהתוצרת המקרטעת של TVS. אך, מלא אמביציה ובעיקר יומרנות שווא אני אומר לו כמובן: אני רוצה את הגדול, כן כן, את האדום. הוא שואל אותי: "MAYBE YOU WOULD LIKE THE SCOOTY?" ואני עונה: "NO, SCOOTERS ARE FOR GIRLS" והוא מהנהן. "DO YOU KNOW HOW TO DRIVE GEAR BIKE?" ואני אומר: "WELL, IN ISRAEL ITS A LITTLE DIFFERENT BUT OFFCOURSE".

אחרי 13 נסיונות הנעה כושלים ובעיטות מסוגים שונים ברגלית ההתנעה, המבטים המגיעים אלי, מסמנים לי שעלי לבחרו בסקוטר הוורוד. במזל של מתחילים, הנסיון ה-14 עולה יפה, והמנוע הניע והוא מגרגר יפה. אך הישר עם שילוב להילוך ראשון הוא מזנק קדימה ומשתנק. אני מבקש לנסות שוב, והפעם מצליח להתקדם 3 מטר לפני שהמנוע נכבה סופית. אני מתחיל לקלוט את הקטע: גז מפמפם בעדינות יד ימין, קלאצ' משתחרר בהדרגתיות יד שמאל, רגל ימין בועטת בעקשנות ברגלית ההתנעה ורגל שמאל מעבירה הילוכים, מ- 1 עד 4.

כך שבסופו של דבר, תייר במכנסיים קצרות וסנדלים יוצא בקרטוע ובאופנוע משתנק אל תוך העיר הומת הריקשות, פרות ובני אדם – ג'אגדלפור רבתי. אני ממלא 100 רופי, ובקושי רב מצליח לצאת מתחנת הדלק. אני מתאמן על עצירות פתע: שחרור גז ביד ימין, קלאצ' עד הסוף יד שמאל, ורגל ימין מועכת את דוושת הברקס. הרבה כיף ושעשוע והרבה 'כמעט ונפגע'. כשאני מרגיש בטוח יותר, אני משלב להילוך רביעי ומשייט בפאתי ג'אגדלפור להנאתי. האימון חשוב – כי יום למחרת אני כבר יהיה בדרכי אל נבכי האזורים השבטיים של מחוז BASTAR.

בוקר. אני מתעורר לקול ציפור קטנה שמקננת בתוך החדר שלי. אני מברך את האורחת ומאחל בליבי שההודי שמנקה את החדרים אחרי הצ'ק אאוט ירחם על הקן הנאה שהיא בנתה. אורז בתיק: חבל, אולר, פלאפון, מצלמה, נגן MP3, שתי זוגות תחתונים, כאפיה ובקבוק מים. המסלול הוא כדלהלן, 140 ק"מ:

היעד הראשון: מפלי Tirathgarh. מבעוד מועד, הדפסתי בגוגל מפס את המפה שאתם חוזים בה. אך הדרכים כל כך מטעות, וקשה לדעת איזה כביש הוא ראשי או סתם דרך עפר, וכמובן כל השילוט בהינדי בלבד. לכן כל כמה קילומטרים אני עוצר לשאול בשפה מקרטעת, ומנסה להבין אם אני בכיוון. ה-40 קילומטרים הראשונים הופכים להרבה יותר, כשהכפרים בדרך קורצים לי ואני נכנס ונהנה מהנוף. הנה עובדה מעניינת: CHAATTISGARH היא המדינה המיוערת ביותר בהודו. למען האמת, היא בין המקומות היחידים ביבשת בה עדיין יש יערות בתולים, פרועים שיד אדם עוד לא הגיע בהם. העובדה הזאת משתקפת נהדר בנוף: תזרוק שתי אבנים, שניהם יפלו ליד עץ, וזה יהיה שני עצים שונים. אומר, הגיוון של הצמחיה פה הוא מרשים מאוד. עצים בצבעים אקזוטים, וצמחיה עשירה מאוד.

אם תהיתם איפה נכנסות הפרות מהכותרת, אז הנה – בדיוק כאן. ובכן, זוהי שאלה חשובה מאוד – האם לפרות יש רברס. בעיר הפרות, איכשהו, רגועות מאוד, צפצף להם, הכה בהם והם בדרך כלל בשלהם. אך כשנכנסים לטבע הסיפור הוא אחר. השלט באנגלית והמחסום המאולתר מלמדים אותי שהגעתי לשמורת הטבע KANGER VALLEY. הכביש הופך צר, ואין שום סיכוי ששתי מכוניות עוברות בו. גם הצלילים משתנים, אני לבד על הכביש המתפתל ויורד אל תוך הוואדי. הציפורים מצייצות כאן חזק יותר והאווירה משתנית. לפני שהספקתי להגיד "צ'האטיסגארת'", פתאום ממולי, שני פרים מתגוששים אבל על אמת. הדרך מעלה אבק ואני צריך לקחת החלטה מהירה אם לעקוף אותם ליד הפנים או ליד האחוריים. ההנחה שלי, שלפרות אין רברס, סיכוי שהיתה נכונה. אני משלב להילוך רביעי ועוקף את המתגוששים באנחת רווחה.

בהגיעי למפלים אני מתפנק על פקורה על בסיס בצל ובקבוק מים קר. אני שם את פעמי למדרגות ויורד מטה מטה. העמק באמת מדהים, כמעט בראשיתי. פרפרים כחולים בגודל של כף יד משוטטים באין מפריע בין טיפות המים. אחרי ירידה נוספת, אני מוצא בריכה נאה ושוחה בה להנאתי כי רבה.

בריכת השכשוך, מצולם מכיוון המפל אל הבריכה

האופנוע מניע. הילוך 1,2,3 ו-4 ואני בדרך למפלי CHITRAKOT. המסלול שבחרתי להגיע אליהם, לא הגיוני מבחינת אורך הדרך. ההגיון ואיכות הכביש אומרים כאחד: לחזור לג'אגדלפור ומשם ליסוע ל-CHITRAKOT. אבל אני לא אוהב לחזור באותה דרך, וגם, החיים שבשוליים בדרך כלל הרבה יותר מעניינים. ובאמת היתה נסיעה מרתקת. לראשונה אני מגיע בהודו לכפרים ללא חשמל. גברים בלבוש מסורתי (לרוב הגברים לובשים בגדים מערביים) וחקלאות זעירה בכל מקום. הכביש צר ומתפתל בתוך גבעות מוריקות. אני פוגש דובר אנגלית מקרטעת שמסייע לי להבין – אני עדיין בדרך הנכונה ל-CHITRAKOT. הכביש הופך לשביל עפר, ונדמה שחוזרים בזמן ככל שמתרחקים מהכביש הראשי.

ידידי

מפלי ה-CHITRAKOT הם המפלים הרחבים ביותר בהודו, והנפילה היא נפילה של 94 ק"מ. המים למטה נאספים לתוך לגונה עצומה, בה דייגים בסירות קאנו המגולפות בגזע עץ עבה, שטים מכאן לכאן. השמש מתחילה לשקוע, והוואדי כולו נמשך בצבעי כתום וורוד. בבסיס המפלים, ממש 2 מטר מהנפילה, יש מקדש. אישה מקומית רוקדת ושרה, ופניה אל המפל. מעניין שהשיר היה על סולם פנטטוני, סולם שנפוץ באפריקה, באמזונס. זהו מהסולמות הראשונים והוא הבסיס לסולם המז'ורי המערבי. אני מדבר איתה קצת והיא מצחיקה מאוד. היא ביקשה שאני יצלם אותה שרה בוידאו, מי שרוצה לינק שישלח מייל.

מורה לאומנות ושתי סטונדטיות שלו באים אלי ושואלים אם אני רוצה להצטרף לשיט קצר אל רסס המפלים. אני אומר וודאי, ואנחנו בסירה אותה משיטים שני ילדים בני עשר, שטים אל תוך השצף הקוצף מנפילה של 94 מטר.

תמונה מעונת המונסון, אז המפלים סוערים במיוחד

דייג

כך בערך נראה המפל כשאני הייתי

נהיה מאוחר, השמש ירדה, אני פוגש קשיש שיוצא אל הלגונה לדוג כמה דגים לארוחת ערב, וזה סימן שאני צריך לחזור. מניע ויוצא לדרך. הכביש מצוין, ויש לי 40 ק"מ של נסיעה הישר אל ג'אגדלפור. הילוך רביעי, ומהירות משוערת של 70 קמ"ש (הספידומטרים אף פעם, אבל אף פעם לא עובדים בהודו) על הכביש המוליך ג'אגדלפורה. SO FAR SO GOOD. שלט מלמד שעברתי חמש קילומטר. ממולי באמפרים ואני שולח רגל להוריד הילוך. אך כמו בסרטים הלעוסים ביותר של הוליווד, אני מגלה, שרגלית ההילוכים – איננה. ואז שואל את עצמו אדם: מה לעשות? מחד צריך לעצור, אדם תקוע על הילוך רביעי ללא רגלית הילוכים. מאידך, אחרי העצירה אין דרך חזרה. כי אי אפשר להזיז אופנוע ולו מילימטר ללא הילוך ראשון וכן הלאה. בהתלבטות של רגע – מחליט: גז. מאותו הרגע התחיל מסע הזוי עד מאוד, של נסיעה פרועה (סורי אמא) בכבישים החשוכים של הודו. להאט אני יכול אבל להיתקע באמצע שומקום… ממ.. פעם אחרת.

זה כמעט קומדיה. אני לא בטוח שאני בדרך הנכונה, הכביש מתפצל, אבל אני לא יכול להאט. אני מנסה לשאול חבורה של מדוושים על אופניים, אני מאט מעט והמנוע מתחיל לטרטר, כמעט נכבה עד שאני מרביץ בגז ועוזב את ההודים משתוממים. נוסע ונוסע, ולא יכול לעצור. הגב דואב אחרי 20 ק"מ. את הבאמפרים אני עובר בכמעט דילוג. אני פוגש נהג אופנוע ושואל אותו, אך הוא מאט כדי להבין אותי ואני חייב להמשיך הלאה. אומר לכם, זה היה באמת לילה הזוי במיוחד. הבעיה רק החמירה כשהגעתי אל העיר השוקקת. בצפירות מחד ועקיפות מפוקפות מאידך, ובאופנוע מטרטר (הילוך רביעי ומקסימום 15 קמ"ש) הגעתי אל מר סינג שהשכיר לי את ידידי הפצוע, הוא צחק ואמר: נו שיהיה. משם כבר הלכתי ברגל למלון.

הפרק ובו יסופר איך…

7 מרץ

הפרק ובו יסופר איך…

שחיתי בנהר ה-BETWA ולא הפכתי טרף לתנינים. (השלטים סביב טענו בזו הלשון: Swimming in the river is risky: You may become food to the crocodiles).

מצאתי חן בעיני אמא של גורפ, ידיד מקומי, והיא העניקה לי ציור חינה על הזרוע. היא טענה שזה ציור של פרח, אבל אני רואה חללית וסימונה (האיטלקיה שעם ג'ף) טוענת שזה בכלל מג'יק מאשרום.

אתמול היה יום ללא טוגנים הודים. זה אומר הרבה הרבה סלט טרי.

גיליתי שחג פורים הבעל"ט יוצא השנה בדיוק באותו יום בו נחגג ה'הולי', חג הצבעים, התחפושות, והריקודים ברחובות הודו. אז האם זה אומר שאני אשתכר? ובכן, סיכוי נהדר שכן.

זהו גם הפרק בו יסופר איך נסעתי לעיר הקרובה על ריקשה עמוסה קהל, רק כדי לרכוש נגן MP3, יסופר גם איך לא קיבלתי הנחה של רופי אחד על מכשיר סוני אורגינל, שלוש כוכבים, טפו טפו טפו שעלה 3590 רופי. ומאז בלילות, לפני שאני נרדם אני שומע את בילי הולידי שרה לילד: But god bless the child that's got his own. וזה כבר ממש נחמד. הלא כן?

צי'לום עם ראש העיר של מנדו

2 מרץ

עברו זמנים וימים, והספקתי בזמן הזה, לא לפי הסדר הכרונולוגי:

– להרוס את הטי-שירט הלבנה היחידה שהיתה לי. הכיצד? השארתי אותה לילה בדלי עם אבקת כביסה ושאל צבעוני במיוחד.

– לשבת על שפת נהר הנרמדה (NARMADA) המלוכלך, להסתכל על עולי הרגל, על המתאבלים שבאים להעניק לנהר את אפר קרוביהם, להסתפר, לחרבן או להשתכשך ברטוב. – להתעייף מ4 אוטובוסים ביום. – להידחס באוטוריקשה עם 12 נפשות, ועם גיטרה.

– לשבת בשומקום על רמת-מנדו, שעתיים, ולהסתכל יחד עם אישה מיוחדת משבט ה'בהיל' על אמא עז מביאה לעולם עיזונת פעוטה. ולראות איך אמא עז מלקקת ומקרצפת ללא לאות את את הנלודה. – מעט אחרי, לנוח משמש הצהריים בבקתה נטושה שאלמוני פלוני בנה משישה עצים בלתי מהוקצעים והרבה עלים יבשים.

– להסתפר קצר קצר.

– לנמנם ברכבת החוצה את מדיה-פרדש מדרום לצפון, לאכול סמוסה ולחשוב על החיידקים שעלולים להיות טמונים בבצק הפריך שנע בתוך הסל, בתוך הרכבת, מצד לצד.

– להתעורר בבוקר במנדו. לפתוח חלון ולראות שדה חיטה מתנועע והשמש מתנצנצת עליו כאילו הוא הכינרת. הפרה והבאפלו בסככה, רובצים ולועסים קש בחשק תמידי.

– לשבת בגסטהאוס עם פיג'מה, בירה קרה וצ'יפס. יושבים לא לבד – אלא עם רבינדר'ה, ניקולת' ובן זוגה, מרקו וראש העיר של מנדו. רבינדר'ה

– הכוכב, הג'וקר, הבעלים של הגסטהאוס והאיש שכנראה חי הכי טוב על פני הכדור הכחול. ניקולת' – בחורה צעירה ונאה בשנות העשרים, אמא אירית ואבא הודי, מוקה בקיצור. מרקו

– הבחור האיטלקי על הסוס, ומה הכוונה? אני יושב בצהריים החמים של מנדו, על שפת מדרגה ורואה תייר עם מכנסיים סגולות וגלבייה צבעונית לראשו, והוא שועט על סוס על הכביש המקורצף. לקחו לי 24 שניות לקלוט שזה מרקו. הבחורצ'יק השמנמן שמסתחב עם אקורדיון בכל הודו, ואנחנו, חברים מצויינים עוד מ-DIU אז ישבנו, שתינו, בכינו וניגנו בזוכרינו את ציון ושירי גאולה אחרים כמו IMAGINE של JOHN LEHNON. וראש העיר של מנדו? הוא עוד אחד מהאנשים שמנסים להיות קרובים לצלחת של רבינדרה, והוא לגמרי לא לבד. כל ערב מגיעים פמליה, פעם באבא, פעם זוג שוטרים וכולם חייכנים ומבקשים את טובתו. כי עם רבינדרה לא מתעסקים. הערב הוא מעשן בשקיקה את הצ'ילום שעובר בסיבוב, ונראה מפוכח באותה מידה שג'ון לנון היה כשכתב את השיר הנ"ל. רבינדרה מתעקש שאשיר שיר, ואני מנגן בלוז למנדו, לראש העיר, לאמריטה – אשתו של רבינדרה ול-BENU, בת אחיו שמסתובבת בינינו ונהנית מההמולה.

על האוזניות – Money:

ומה שנכון לעיתים: