8

13 פבר

8 הוא מספר הצעדים הצמודים שאני יכול לצעוד לאורכו של החדר שלי, מבלי להיתקע בקיר. זה אומר מיטה ועוד טיפה. אני ב-BHUJ בירת KACHCHH, מילה שנכתבת בצורה מוזרה למדי. בהגיה אומרים פשוט KACH. את דיו, האקס-קולוניה הפורטוגלית עזבתי לפני מספר ימים. לפני שעזבתי – השכרתי אופניים אדומות מגושמות מה, וטיילתי, נפרד מהגשר, מהדייגים והציפורים שחוצות את האי בתעופה. אחרי אוטובוס לילי (יציאה: 16:30, הגעה: 06:30 בבוקר), הגעתי. עדיין לילה הירח מלא מאיר את העיר BHUJ. 2 כוסות צ'אי רצופים כדי להתאושש מהנסיעה הארוכה ואני בקאץ'. קאץ' היא המערב הפרוע של הודו. שטחים עצומים נטושים, מלאים בקקטוסים ובצמחים שלמדו להסתפק במעט מעט מים כדי לשרוד. הכבישים באופן מפתיע מצויינים. סלולים באספלט שחור, מופרדים בקו מקווקוו שלא אומר הרבה בהודו, אבל עדיין נדיר למצוא כמוהו במקומות אחרים ביבשת. כיאה למערב פרוע, קאץ' מבורכת בשבטים מסוגים רבים. קהילות עם תרבות, שפה ולבוש נבדלים. יש להם את סימני ההיכר שלהם. אם זה עגילים באף, צמידים על הצוואר, או צורות גיאומטריות מסוימות על הבגדים שלהם.
BHUJ עצמה, לומר את האמת, משעממת כמעט להחריד. סתם עיר, כמה מוזיאונים לשימור התרבות הקאצ'ית, מבנים עתיקים, מקומות שפעם היו מושב למלכים , נסיכים נסיכות ופיות, והיום נשארו מגדלים זקורים לשמיים, חריטות בקיר ומדריכי טיולים שמסבירים בארשת פנים רצינית על חשיבות המקום. מאידך, בוג' היא נקודת פתיחה מצוינת לכפרים שבאזור. אז מתארגנים על טוק-טוק, אוטובוס מקומי או משכירים אופנוע. כך קרה, שאני, יאנג פאן ופבריציו מצאנו את עצמנו שועטים על האספלט הצפוף אל תוך ערבות קאץ'.
שלושה זרים מגיעים לתחנת הבידוק, שכמו מבדילה בין הציוויליזציה לבין הפרוע הזר והמרוחק. אחד ישראלי, אחת סינית ואחד איטקי. פרמיט עולה 100 רופי לאחד, מיקוח קצר כמה יעלה הפרמיט ל-2 אופנועים. עוזבים את בירנדיארה, לא לפני שמתדלקים. מתדלקים אמרתי? אז אל תדמיינו תחנת דלק. דמיינו מיכל פלסטיק משומש וישן עם משפך מתכת משנות השלושים. שתי בקבוקי ליטר זולגים לתוך המשפך, וממנו אל פיית התדלוק של הסקוטר, 110 סמ"ק שחונה ליד הבאסטה. חוצים כדאים של באפלו, מצפצפים להם והם לא ממש זזים. אז נכנסים אל תוך העדר בנסיעה איטית, הצופר לחוץ עד הסוף, והעדר יוצר פותח לנו שביל צר. 10, 20 קמש, 30, 40 50, 80 קמש. האופנוע מתנועע ברוח כמו עלה נידף, אך המנוע, 110CC כאמור, עושה את העבודה ומצליח להניע אותנו אל תוך צפון קאצ'. נשים בבגדים צבעוניים נצפות בשולי הדרך, על ראשן עצים יבשים בתפזורת, להפיג בלילה את הקור של המדברי. אחרי 70 ק"מ מבוג' מגיעים אל היעד הראשון: KAUDA. כפר קטן על ההאיוואי, תושביו מתמחים מרקימה. אבל, אנחנו לא לקחנו איתנו מדריך, וכל מה שאנחנו רואים זה כמה חנויות קטנות שמוכרות חטיפי 5 רופי, צ'אי. יאנג פאן רואה את חנות בגדים, אך הכל נראה מסחרי ובכלל תוצרת סין. אמרנו ניכנס, נכנסו.

פאתי KAUDA

המוכר, אדם מאיר פנים, בן 50 לערך, עם טרבון לבן לראשו. אך מה, מדבר אומנם גם גוג'אראטי, גם קאצ'י (דיאלקט) וגם הינדי, אך אנגלית בהחלט לא ברשימה. למזלנו כי טוב, אני הצנוע והעניו יודע מספר מילים ומשפטים בהינדי, מספיק כדי לשים את סומאר אל האופנוע של פבריציו. ימינה, שמאלה. עוד פעם שמאלה, עוזבים את אם הדרך ונכנסים לתוך כפר קטן עם בתים מבוץ, אמהות צעירות חולצות שד לתינוקות רכים וילדים שמשחקים בחול.
האופנוע מעלה שובל אבק מאחוריו, הגלגלים חורקים כדי לנוע על החול הרך המשובץ אבנים קטנות. סומאר מצביע – הנה כאן. יורדים מהאופנועים, מתמתחים וחולצים את שרירי הישבן המאובנים. ילדים יפים רצים אלינו מחייכים ושמחים. אשתו של סומאר מגישה לנו חלב חמאה, משקה גוג'אראטי מסורתי, מלוח מה. גועל נפש. הילדות יושבות על רצפת הבוץ המוקשח, בידן חוט ומחט והן תופרות מה שנראה כמו כיסוי לכרית. העיניים מתרחבות למראה הצבעוניות וטוב הטעם של הבגדים של הנשים. פשוט מרהיב. טווסים אנושיים. הכל עבודת יד ארוכה ומייגעת. בזמן שפאבריציו ויאנג פאן עסוקים בלצלם את הנשים, החצר, והבתים מסביב, אני מעביר שיחה עם סומאר. אני שואל אותו איך הביזנס והוא אומר: "טוב לי בחיים, לא חסר לי כלום". אני מאמין.

אישה משבט המגהל

יאנג פאן היא המודל, והנשים מתרוצצות סביבה ומלבישות אותה בתריסר חצאיות, שמלות, צווארונים ותופיני טקסטיל כאלה ואחרים. וואלה, יושב עליה בול. אחרי מיקוח קצר בהינדי, בסופו של דבר היה זה דווקא פאבריציו שקנה, מן סינר מוארך, משובץ במראות קטנות ומעוטר בריקמות בצורות שונות. נפרדים מסומאר, לא לפני שהוא מכתיב לי את הכתובת שלו (?), ומבקש בכל לשון של בקשה לשלוח לו קצת תמונות בדואר. אני מבטיח לנסות.

מתחיל להחשיך. אנחנו על הכביש, 48N צפונה, מגיעים לגבול פקיסטן. חייל הודי משופם, על רקע של שממה גמורה. מצויד בקרבין דגם 1920. מחסום ידני לרכבים. אנחנו עוצרים, יאנג פאן מצלמת (השוטר כנראה לא יודע מה כתוב על השלט באנגלית ממש על מפתן המחסום שלו: "PHOTOGRAPHY IS STRICTLY FORHIBITED", כי הוא עולץ למדי למראה המצלמה שמכוונת עליו). הינדי הוא לא יודע, רק גוג'אראטי והוא מזעיק את המפקד. בחור צעיר ומגולח למשעי, נראה נפאלי מה שמתברר כטעות לא גמורה, הוא אכן מ'סיקים', גבול נפאל. לעבור לא נוכל, הוא מסביר באנגלית רצוצה אך מספקת. אנחנו שואלים על ה-KALO DUNGAR או ה-BLACK HILLS. הוא אומר POSSIBLE ומסביר איך להגיע.
המפתחות בפנים, והאופנועים גונחים במעלה התלול אל הנקודה הגבוהה ביותר בגוג'ארט. ממנה אפשר לראות את הערבות הגדולות של קאץ' ומאידך את אחד האגמים הטבעיים הגדולים בעולם. המקום שקט ומנוקד במקדשים הינדואים.

מבט מהגבעות השחורות

השמש צונחת אל האופק הירקרק-חום, ואין ספק שהגיע הזמן לחזור. יאנג פאן ואני על הסקוטר האדום, 110 סמ"ק, פאבריציו על אופנוע ספורט הילוכים 150 סמ"ק. האוויר מצתנן ואני עוצר בצד, פותח תא מטען ומוציא חולצה טרמית ומעיל ווינד-בלוק. ממשיכים עד שיאנג פאן צועקת לי באוזן לעצור. אני עוצר, ואנחנו מגלים שפבריציו לא באופק הנגלה. אני אומר נחכה כמה דקות ואז נחזור לראות מה בגורלו. אחרי 2 דקות פבריציו, במבט מיוסר ופנים מיוזעות, סוחב את האופנוע מפונצ'ר הגלגל לעברנו. הזדמנות לצ'אי, ואחרי 20 דקות ממשיכים. לא קשה לנחש, אבל הפנאנצ'ר-מעכר עשה עבודה די גרועה, ואחרי חצי של נסיעה שוב – פאנצ'ר. הפעם אנחנו באמצע שום מקום.
איכשהו, הפאנצ'ר, מתברר, לא הוציא את כל האוויר מהגלגל ופבריציו מתגלגל במהירות של 10 קמ"ש על האספלט, אך השמש כבר מאוזנת בקו האופק והלילה המדברי עוד רגע כובש את הערבה. מזלנו כי טוב, ואת המושב חובקת איתי יאנג פאן והיא יש לה רעיונות מבריקים. הו.
משאיות צבא חולפות אותנו, שתי אופנועים באמצע שממה. יאנג פאן מצביעה עליהם ושניה אחרי ואנחנו במרדף אחרי השיירה, ובנפנופי ידיים וגפיים מצליחים לגרום להם לעצור. "נעים מאוד", אני מציג את עצמי, בהינדי כמובן, "מפקד טנק בצבא ישראל". המהומי כבוד עוברים ביושבי המשאית. המפקד יורד, לוחץ לי יד, וטורח להסביר לי דקות ארוכות על צבא הודו. מאוד חשוב לו להדגיש: צבא הודו הוא גוף חזק מאוד. השפם שלו זז עם הפה, ואני מתאפק לא לצחוק. אני מסביר לו את חומרת המצב, ואחרי ששלפתי פספורט ישראלי, פבריציו הגיח מהאופק, מתדרדר אלינו. "מה?" הוא שואל, "זה" אני עונה. מהון להון, ושמונה ידיים שחומות מרימות את האופנוע הפצוע אל תוך המשאית, פבריציו מדלג גם הוא פנימה.
כבר חושך, מדליקים אורות. ונצמדים למשאית. אחרי שעה ואנחנו בבוג', פורקים את האופנוע ואת פבריציו.

על האוזניות: צהרי היום – מאיר אריאל ודויד ברוזה

מודעות פרסומת

7 תגובות to “8”

  1. מנחם (גרב?) 13/02/2012 בשעה 9:34 am #

    חח מפקד טנק.. גדול.. אני בתור ההודי לא הייתי מאמין בטח לא חשבת שיום אחד עוד תתגאה בפני מישהו על שירות בצה"ל

    • דוידמשה 14/02/2012 בשעה 1:03 am #

      אתה פשוט כותב נפלא..
      תענוג לקרוא מלווה בכזית קנאה טהורה..
      ובהחלט הקטע עם המפקד טנק עצום!
      יאללה כל טוב..!

      • ישראל ריזל 14/02/2012 בשעה 12:13 pm #

        בס"ד

        טוב שבמקום כלשהו בעולם אפשר להתגאות בזה שאתה קרבי..למרות שאתה לא..אבל מי באמת יודע.חח אהבתי את המצב שיצרת שם..

        אשמח ללמוד ממך מספר מילים באינדית בעתיד כשתחזור..

        דאגתי לך ביממה האחרונה בשל הפיגועים שקוראים בעולם כנגד שגרירויות ישראל..שאחת מהן הייתה בהודו..

        מאחל לך המשך טיול מהנה!

      • danielinindia 15/02/2012 בשעה 7:44 am #

        אשמח ללמד אותך כל מה שאני יודע. בינתיים תעבוד על: נמסטה (שלום \ להתראות) ו-'סאב קוץ מילגה' (הכל אפשרי)

      • danielinindia 15/02/2012 בשעה 7:43 am #

        תודה, עושה חשק לכתוב כשיש מי שנהנה 🙂

    • danielinindia 15/02/2012 בשעה 7:42 am #

      בתור הודי היית מאמין להרבה דברים. גם נגיד לאל שהוא שעטנז של פיל וילד קטן (הסיפור המלא בקצרה: שיווה הילד ראה את אימו מתקלחת וחשק בה. עשו מה שעשו, אז הגיע אבא קרישנה. כעס מאוד אבא קרישנה וכרת את ראשו של שיוה. שכחתי לציין שקרישנה חזר ממלחמה ולא ידע שזה הילד שלו. עכ"פ. אמא הסבירה לאבא את המצב, ואבא קרישנה רץ ליער לחפש ראש חדש. הוא מצא פילה ישנה תחת עץ, ופיל תינוק לידה – ישנים גב אל גב. כרת אבא קרישנה את ראש הפיל התינוק אל גוף ילדו, וזהו גאנש. אחד האלים החזקים ביותר בהודו. הערה מעניינת: עד היום נשים הודיות מסורתיות ישנות תמיד (!) עם הפנים לתינוק ולא הפוך בגלל הסיפור הזה, שמא מישהו יחתוך לתינוקן את הראש).

  2. ידידיה 15/02/2012 בשעה 12:23 pm #

    מקסים!
    כל הכבוד לצה"ל.

    "נגן מנדולינה בצבא ישראל"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: