שקיעה יורדת על ערבות גוג'אראט. חבל ארץ קשה לסיווג. האדמה מדברית, הצמחים מדבריים, אך מים מצויים בכל מקום ומדגדג להגיד שממש פורה כאן.
על האופנוע, הפעם חוזרים ממערב למזרח. מה היה היום? מנזר הינדי בשם THAN, נזירים ספורים מגישים לנו ארוחת צוערב צנועה: צ'פאטי קריר וקצת סאבג'י. הארוחה חינם, תרומות אפשר, אם רוצים. אפשר גם להישאר לילה, אבל אנו אצה לנו הדרך. חוצים שדות כותנה, כפרים, עדרים של באפלו. רועה צאן זקן מאיר לנו פנים, יאנג פאן ותומס עוצרים לצלם אותו ואני נשען על האופנוע ומתענג, סופג את הנוף הקסום והשקיעה פנימה. שתי הבאפלו'אים של הקשיש עוצרים 3 מטר אחריו, מחכים לו. הוא מחייך למצלמה, ואז ממשיך לדרכו, שורק אל שתי הבהמות שראשם מופנה אחורה לראות מה העיכוב יוצא הדופן, והשיירה הזעירה יוצאת לדרכה.
השמש מנמיכה וזוהי שעת המעופפים. האוויר מתמלא בברחשים קטנים שהומים באוויר. מרכיב משקפי שמש לבלום את מתקפת הזבובים האווירית, מעיל ודוהר קדימה. מגיעים ל-NIRONA, כפר די מגניב על הדרך חזרה ומחליטים לעצור לראות את אומנות ריקוע הפעמונים שמיוחסת לתושבי הכפר. בכפר כולם יודעים להכווין אותנו לבית הנכון ואנחנו מגיעים ושמחים במבחר העליז של סולמות ופעמונים מוזיקלים מסוגים שונים. אני ותומס שלומד מוזיקה בברקלי שנה שלישית בוחנים מוזיקולוגית את הפעמונים וגם מנגנים קצת. קונה סדרה של פעמונים, הסולם, אם אני זוכר נכונה מכוון על המודוס הלידי.
עוזבים את NIRONA, משקפי שמש ומעיל, וממריאים בטיסה נמוכה אל BHUJ שחשוכה כבר, כשאנו נוחתים. מהון להון, יאנג פאן אורזת תיק, זה היום האחרון שלה ב-BHUJ, אוכלים ארוחת ערב זריזה, ואנחנו על הסקוטר, שתי אנשים עם תיקים – לתחנת הרכבת שם אנחנו נפרדים בחיבוק ארוך ארוך.
THAN
בין רגע התהפך עולמי. מקאצ' המערבונית, המשובצת גמלים, קלינט איסטווד וגרי קופרים, ישר אל תוך הדגם הקלאסי של מגה-עיר בהודו. אותו הדגם המרתיח צואת פרות קדושות על אספלט שחור בדלהי, מומביי או אמדבד (AHMEDABAD). רצופה נהגי ריקשה שקרנים מנייאקים בני מנייאקים שישרף להם הזנב, וחם, הייתי אומר 35 מעלות. כדי לחצות את לצד השני של הרחוב אתה צריך להפעיל את כל הסנסורים שלך, אחרת משאית צבעונית מלאה בשקי אורז תדרוס אותך ושלושה פרות יוודאו עליך הריגה.
אמדבד, בירת גוג'אראט. העיר מצחינה מפליטת מכוניות, משאיות, אוטובוסים, ריקשות ופלוצים של הודים. אין מסלולי נסיעה, יש רמזורים אך לא ניכרת אליהם התייחסות יתירה מאשר לכל חפץ דומם אחר במרחב. אני מסתובב פה בתחושה שזו עיר שלא עוברים בה את גיל 57.
נקודת המפלט היחידה היא אגם מקסים בשם KANKARIA. האגם, מלאכותי כמובן, הוא מין ריאה ירוקה, שליווה בלב ההמולה הקדחנית של אמדבד. לכאן באים האוהבים להתמזמז בצנעה, הציפורים לדוג ארוחת ערב, צעירים לרוץ במסלול סובב אגם וילדי בתי הספר באזור להתענג על רכבת צעצוע שמסיירת בינות לעצים. אני יושב ומחליף מיתרים לגיטרה. המיתרים הישנים חלודים וכבר כמעט שחורים, החדשים נוצצים בצבע זהב. מתיישב לידי בחור צעיר, הוא מספר לי על אבטלה, ועל החיים באמדבד. הוא יספר לי על האשראם של גנדי, אשראם אליו כבר לא אגיע בסיבוב הזה בהודו. לא שלא ניסיתי, אבל האנרגיה לא שווה את ההתרוצצות. (לסופו של דבר עצרתי את נהג הריקשה, שילמתי לו מעט כספים ודידיתי ביאוש חזרה לעיר).
kankariya lake
אני שומע בראש (האוזניות פה מקולקלות באופן טבעי) את ACROSS THE UNIVERSE של ה-BEATLES ומרגיש שזה פסקול מצוין למה שמתרחש פה. אמרתי אולי תרצו לשמוע גם כן:
מאוחר יותר אני מטפס על אוטובוס שנוסע על לב ומרכז הודו ממערב למזרח אל מקום בשם DHAR, משם אפליג על שטיח קסמים (כלומר – אני עוד לא יודע איך) למנדו MANDU, עיירת נופש קטנה שאין לי הרבה ידע אליה אך המלצות בשפע. מקווה לתפוס מעט יותר שינה על האוטובוס הזה מאשר על האוטובוס של אמש. אך השכל אומר אחרת. הכבישים נעשים גרועים יותר ויותר ככל שאתה מתרחק מהכיסים של אנשי גוג'אראט העשירים, כי כן, גוג'אראט הוא המחוז העשיר ביותר בהודו.
ברכה לדרכי, 'אום מאני פאדמה אום' 108 פעמים בביצוע יפהפה:
דניאל (כבר לא) בהודו (ופרות אחרות) 
כמה שאתה שונא את גוג'אראט… 🙂
תודה על השיתוף