ארכיון | ינואר, 2012

סע לשלום, המפתחות בפנים

29 ינו

שברולט 66? כן. מתחת לעץ.
הרדיו? החברה לקחו לשמוע בעמדה.


בקיצור, שכרתי אופנוע. 50 סמ"ק כמדומני, בלי מד דלק. כלומר אתה המד דלק, אתה פותח את המיכל דלק עם המפתחות ומציץ פנימה, תוחב את האף ומנסה להבין כמה נוזל מצוי בקרקעית.

מהון להון, מאחורי שורה של דוכני מזון מהיר, נודלס ולעטקס נוסח הודו, יושבים להם חבורה של עצלנים בטלנים. הם שתיהם נמנמו עמוקות כשבאתי וניערתי לשמנמן שבהם את הכתפיים. הוא התעורר, גירד בכרס וכמה דקות לאחר מכן, כבר סוקרים ביחד את האופנועים. מה עם זה? אני שואל. אה, זה. הממ. 150 רופי ליום. מזל וברכה. לקחתי. איך מניעים? 'ככה', הוא מראה לי. מתיישב על הטרנטה, נושא תפילה קצרה ומכה בקיק-סטארטר עד שהמכונה מתעוררת לחיים, ובחיי – היא נשמעת בדיוק כמו מכסחת דשא.

לנהוג אתה יודע? הוא שואל אותי. במבט בטוח אני אומר: "נו, מה? אני בא להשכיר אופנוע בלי לדעת לנהוג?". מניע ומתנגש מיד בקיר שממולי. "אה, זה הברקס". הבנתי. מניע את הקשיש שוב, ומתנייד מהגראג' אל הרחוב ההודי העמוס אווזים, תרנגולות, פרות, הודים ושוטרים משופמים אליהם נגיע בהמשך.

שעה לאחר מכן, אני חוזר אליו. קיראן זה השם שלו. מה יש? 2 דברים. דבר ראשון: פנצ'ר, דבר שני, קשישי מניע אך כשהיד לא מפמפמת את הגז הוא נכבה. קיראן מסתכל למטה, אחר כך למעלה, ושואל אותי: "המפתחות, איפה?", ואני, "המפתחות בפנים חבוב". אני מביט במפתחות ואט אט מבין שתחבתי את מפתחות המלון לתוך הסוויטצ'. שולח יד לכיס, מוציא את המפתחות של הקשיש, מתניע שוב, הקשיש מגרגר, והפעם כבר לא נכבה. קיראן מחייך ואני מתנדף משם מתאפק לא לצחוק לו בפרצוף.

ממול הגראג', תחנת דלק. ממלא. טנק מלא, 280 רופי, 4 ליטר + MIX OIL. מדדה עם האופנוע אל הקומפרסור ומבקש: 30 בגלגל הקדמי ו-40 באחורי. אישה חייכנית מנתבת את האופנוע כך שהגלגל מתיישר אל מול הפיה וממלאת לי אוויר. מלאים באוויר, דלק, שמן והרבה מוטיבציה. אני מחמם את המנוע. ושועט אל הגשר שמחבר את דיו אל תת היבשת ההודית.

האוויר צלול, השמש רכה ומחממת. אחרי שבוע, אני והקשיש כבר חברים טובים. אני יודע פחות או יותר מה הוא מסוגל לעשות ומה לא. אחרי שנתקעתי כמה פעמים בכל מני אזורים של האי, אני גם יודע איך להניע אותו גם כשהוא לא הכי מעוניין. אנחנו בדרך כלל מגיעים לעמק השווה. אולי לאמר – אני נחוש להניע ובסוף, בדרך כלל, מצליח להוציא ממנו את הגרגור העמוק של מכסחת דשא מטרטרת.

מודעות פרסומת

תרגיל במתמטיקה: כמה הודים דרושים כדי לפרק ספינה אחת?

23 ינו

תרגיל במתמטיקה: כמה הודים דרושים כדי לפרק ספינה אחת?

את התשובה אני לא יודע, אבל כמה דברים התבררו לי לגמרי ממש כשהגעתי לפה, דיו. דבר ראשון, משהו אחר קורה פה. המנגינה של המקום שונה בתכלית. הקצב? סלסה. הטמפו 85 ככה.

את השיר הזה, כבר הרבה זמן אני מחכה לנגן. אבל בצפון הקר זה פשוט לא היה מתאים. עכשיו זה יושב בול. שקיעה, השמש אדומה גדולה וזוהרת, שוקעת בצד השני של האי. בנסיעה של 2 דקות באופנוע לצד השני של האי יהיה אפשר לראות בבוקר את הזריחה, וזה פיצ'ר שלא מקבלים ברוב המקומות על פני הכדור הכחול. יושב על הגג, חולפים שני תוכים ירוקים גדולים ומצפצפים בעליצות 'דיו'ית. מנגן מחרוזת שירי בוסה נובה. יושב פיקס.

אם יעמידו אותי אל הקיר ויכריחו אותי לתאר את דיו במילה אחת, אז אומר: יפו. בואכה שכונת נוגה, דרך שלמה. בתי המלאכה הקטנים נסגרים מוקדם, 1 בצהריים העיירה מתנמנמת ואפילו כוס צ'אי קשה להשיג. כשהשמש תרד מעט והעניינים יתקררו, הנגרים, הסנדלרים ובעלי הבאסטות יחזרו לעוד סיבוב קטן. שעתיים שלוש אחר כך יפתחו הבארים, הפאבים ותידלק תאורת הרחוב. כן כן, תאורת רחוב, אמרתי כבר שזה לא ממש הודו. הפעם זה נכון מתמיד. למען האמת עד 1961 המקום הזה היה קולוניה פורטוגלית ביחד עם גואה ומקום נוסף בשם דמאן. ככה שאתה מסתובב פה ברחובות ושומע פורטוגזית, נתקל בכנסיות בבניה אירופאית קלאסית וכן על יד הדמיון הטובה.

בצהריים חם, ואין הרבה מה לעשות חוץ לחטטר על הגיטרה ולשתות לאסי. לאסי, המשקה החלבי המתוק והטעים, אולי אפשר לומר המילקשייק ההודי. הנה הבחורצ'יק עם הלאסי הכי טוב בגוג'אראט. כתבו ביוטיוב: DIU LASSI לא תפספסו. המוזיקה משתנה אבל הריקוד אותו ריקוד.

לילה, יושבים בנילש, המלון של כל הקוריאנים, ושותים קינגפישר, הבירה המקומית (50 רופי, 500 מ"ל).

מה יותר מתאים מלסיים עם לה ויאה אן רוס (edith piaff originially)? שולח לכל אוהבי ושונאי קרן שמש חמה ומרככת מדיו.

תשובה לשאלה שבכותרת הפוסט תבוא כשאדע בעצמי (מחר אולי קופץ לנמל הדרומי בו מפרקים את הספינות).

780 ק"מ ביומיים

21 ינו

שקיעה יורדת על ערבות גוג'אראט. חבל ארץ קשה לסיווג. האדמה מדברית, הצמחים מדבריים, אך מים מצויים בכל מקום ומדגדג להגיד שממש פורה כאן.

על האופנוע, הפעם חוזרים ממערב למזרח. מה היה היום? מנזר הינדי בשם THAN, נזירים ספורים מגישים לנו ארוחת צוערב צנועה: צ'פאטי קריר וקצת סאבג'י. הארוחה חינם, תרומות אפשר, אם רוצים. אפשר גם להישאר לילה, אבל אנו אצה לנו הדרך. חוצים שדות כותנה, כפרים, עדרים של באפלו. רועה צאן זקן מאיר לנו פנים, יאנג פאן ותומס עוצרים לצלם אותו ואני נשען על האופנוע ומתענג, סופג את הנוף הקסום והשקיעה פנימה. שתי הבאפלו'אים של הקשיש עוצרים 3 מטר אחריו, מחכים לו. הוא מחייך למצלמה, ואז ממשיך לדרכו, שורק אל שתי הבהמות שראשם מופנה אחורה לראות מה העיכוב יוצא הדופן, והשיירה הזעירה יוצאת לדרכה.

השמש מנמיכה וזוהי שעת המעופפים. האוויר מתמלא בברחשים קטנים שהומים באוויר. מרכיב משקפי שמש לבלום את מתקפת הזבובים האווירית, מעיל ודוהר קדימה. מגיעים ל-NIRONA, כפר די מגניב על הדרך חזרה ומחליטים לעצור לראות את אומנות ריקוע הפעמונים שמיוחסת לתושבי הכפר. בכפר כולם יודעים להכווין אותנו לבית הנכון ואנחנו מגיעים ושמחים במבחר העליז של סולמות ופעמונים מוזיקלים מסוגים שונים. אני ותומס שלומד מוזיקה בברקלי שנה שלישית בוחנים מוזיקולוגית את הפעמונים וגם מנגנים קצת. קונה סדרה של פעמונים, הסולם, אם אני זוכר נכונה מכוון על המודוס הלידי.

עוזבים את NIRONA, משקפי שמש ומעיל, וממריאים בטיסה נמוכה אל BHUJ שחשוכה כבר, כשאנו נוחתים. מהון להון, יאנג פאן אורזת תיק, זה היום האחרון שלה ב-BHUJ, אוכלים ארוחת ערב זריזה, ואנחנו על הסקוטר, שתי אנשים עם תיקים – לתחנת הרכבת שם אנחנו נפרדים בחיבוק ארוך ארוך.

THAN

בין רגע התהפך עולמי. מקאצ' המערבונית, המשובצת גמלים, קלינט איסטווד וגרי קופרים, ישר אל תוך הדגם הקלאסי של מגה-עיר בהודו. אותו הדגם המרתיח צואת פרות קדושות על אספלט שחור בדלהי, מומביי או אמדבד (AHMEDABAD). רצופה נהגי ריקשה שקרנים מנייאקים בני מנייאקים שישרף להם הזנב, וחם, הייתי אומר 35 מעלות. כדי לחצות את לצד השני של הרחוב אתה צריך להפעיל את כל הסנסורים שלך, אחרת משאית צבעונית מלאה בשקי אורז תדרוס אותך ושלושה פרות יוודאו עליך הריגה.

אמדבד, בירת גוג'אראט. העיר מצחינה מפליטת מכוניות, משאיות, אוטובוסים, ריקשות ופלוצים של הודים. אין מסלולי נסיעה, יש רמזורים אך לא ניכרת אליהם התייחסות יתירה מאשר לכל חפץ דומם אחר במרחב. אני מסתובב פה בתחושה שזו עיר שלא עוברים בה את גיל 57.

נקודת המפלט היחידה היא אגם מקסים בשם KANKARIA. האגם, מלאכותי כמובן, הוא מין ריאה ירוקה, שליווה בלב ההמולה הקדחנית של אמדבד. לכאן באים האוהבים להתמזמז בצנעה, הציפורים לדוג ארוחת ערב, צעירים לרוץ במסלול סובב אגם וילדי בתי הספר באזור להתענג על רכבת צעצוע שמסיירת בינות לעצים. אני יושב ומחליף מיתרים לגיטרה. המיתרים הישנים חלודים וכבר כמעט שחורים, החדשים נוצצים בצבע זהב. מתיישב לידי בחור צעיר, הוא מספר לי על אבטלה, ועל החיים באמדבד. הוא יספר לי על האשראם של גנדי, אשראם אליו כבר לא אגיע בסיבוב הזה בהודו. לא שלא ניסיתי, אבל האנרגיה לא שווה את ההתרוצצות. (לסופו של דבר עצרתי את נהג הריקשה, שילמתי לו מעט כספים ודידיתי ביאוש חזרה לעיר).

kankariya lake

אני שומע בראש (האוזניות פה מקולקלות באופן טבעי) את ACROSS THE UNIVERSE של ה-BEATLES ומרגיש שזה פסקול מצוין למה שמתרחש פה. אמרתי אולי תרצו לשמוע גם כן:

מאוחר יותר אני מטפס על אוטובוס שנוסע על לב ומרכז הודו ממערב למזרח אל מקום בשם DHAR, משם אפליג על שטיח קסמים (כלומר – אני עוד לא יודע איך) למנדו MANDU, עיירת נופש קטנה שאין לי הרבה ידע אליה אך המלצות בשפע. מקווה לתפוס מעט יותר שינה על האוטובוס הזה מאשר על האוטובוס של אמש. אך השכל אומר אחרת. הכבישים נעשים גרועים יותר ויותר ככל שאתה מתרחק מהכיסים של אנשי גוג'אראט העשירים, כי כן, גוג'אראט הוא המחוז העשיר ביותר בהודו.

ברכה לדרכי, 'אום מאני פאדמה אום' 108 פעמים בביצוע יפהפה:

"בשביל מה אתה חי" שאל אותי הזקן, הדלקתי סיגריה ועניתי לו: "בשביל לעשן"

18 ינו

לא הרבה מלל היום. בעיקר מוזיקה.
מחר בשעה הזאת אני יהיה בהארידוואר על רכבת לגוגאראט, משם אוטובוס לדיו. סאלאם.
מחר בשעה הזאת, הסיטאר שקניתי יתחיל דרך ארוכה לארץ, דרך האוקיינוס ההודי על סירה עם המון אורז, מלחים ושחפים. שלושה חודשים המסע יארך ואז הוא יגיע.

בואי אל הארץ המובטחת על מסך הכסף הגדול
הכל פתוח נדהר למערב הפרוע זהו ליל הסדר
ואנחנו חוצים את המדבר הקשיבי איך ברדיו מנגן
ג'וני גיטאר תני לי יד תני לי זהו נוף ילדותי הצגות
יומיות בקולנוע לילי חלום אמריקאי בגווני ל.ס.ד.
ערפל על גשר הזהב ועל המפרץ… סרט רץ
לאורך האוקיינוס, ביום סתיו אפור ואני,
מכושף, מכושף, מכושף, לא יכול לעצור… סרט רץ
בואי יפתי נרד לתחתית במנהרות מוארות מדרגות
נעות בין המוני אנשים על מסילות הברזל
המתפצלות לאינסוף תחנות אולי נלך לשמוע את
הארנב הלבן בחור השחור חשמל לספיד ישר
אל תוך הוריד חלום אמריקאי עוד מעט יגמר
ואני אתעורר במקום אחר… סרט רץ

בשביל מה אתה חי? שאל אותי הזקן
הדלקתי סיגריה ואמרתי: בשביל לעשן
אמרתי לו
אני מתעורר בשביל לעשן
שותה קפה בשביל לעשן
קורא עיתון בשביל לעשן
מחרבן בשביל לעשן
וכל מה שאותי מעניין,
וכל מה שאני מתכוון זה לעשן

אני מתקלח בשביל לעשן
אוכל משהו בשביל לעשן
יוצא לטייל בשביל לעשן
לאורך החוף בשביל לעשן
וכל מה שאותי מעניין,
וכל מה שאני מתכוון זה לעשן

אמרתי לו
כל מה שאני עושה בחיים
וכל מה שאני ממציא תירוצים
זה בשביל לעשן

שוכב עם אישה בשביל לעשן
חושב מחשבה בשביל לעשן
כותב משהו בשביל לעשן
מתקרב בשביל לעשן
אני מתרחק בשביל לעשן
אני מוצא חן בשביל לעשן
ומה שאחרי מותי מעניין,
כן מה שאחרי מותי אני מתכוון
זה לעשן

בשביל מה אתה חי? שאל אותי הזקן
אמרתי לו: מה זה כל כך מעניין?

רכבת לילה לקהיר (פעם היה אוטובוס, אבל מי זוכר?)

13 ינו

יום ראשון או שני הקרוב אני כנראה יהיה על רכבת לילה אל תוך מערב מרכז הודו. היעד: במדינה בשם ג'וג'אראט נמצאת עיר הנמל הקסומה דיוּ. מה יש שם? הרבה ים, מרכז לפירוק ספינות ישנות והרבה הרבה קסם.

הימים האחרונים ברישיקש עוברים בסימן סיטאר. בדיוק עכשיו סיימתי להתאמן (השעה 12 בצהריים) וגיליתי שפספספתי את השיעור עם המורה שלי. זה כל כך מגניב, בדיוק מול למלון שלי יש מסיבת נישואים הודית. אז כל הפקל המוזיקלי הגיע: חצוצרות למכביר, תופים, נשים שרות ורוקדות והכל צבעוני כמו בעליזה מארץ הפלאות על LSD.

3 נקודות לאמא שזיהתה בפוסט הקודם שהשיר של אהוד בנאי לקוח מהסרט ההודי צ'ורי צ'ורי. אמא את זוכה בכרטיס טיסה לילית בשמי הודו (אגלה לך מה רואים: כלום. החשמל בדרך כלל לא עובד בלילה).

היום אני מתחיל פרויקט מאוד מאוד מיוחד שמוקדש לאחיינית שלי – נויה. היום היא בת שלוש (!) ואני מכין לה הפתעה מדליקה בצורה היסטרית. אני לא יכול לתת פרטים נוספים כרגע אבל זה הולך לצאת היום לפועל בתקווה שזה יהיה מוכן לפני שאני נוטש את רישיקש. אספר בהמשך מה עשיתי ואיך גרמתי לזה לקרות.

אתמול עזב את המלון אדם יקר מאוד. נירמל שמו, אבל יש שקוראים לו ניקולאוס, אך הרוב קוראים לו פשוט: גורו ג'י. הוא רוסי. הוא לא היה בצבא הרוסי. את התיק שלו הוא תפר בעצמו. הוא מדריך יוגה ומדיטציה, אבל לומר את האמת, הוא די מעפן בזה. גורו ג'י מנגן על חליל הודי שנקרא בנסורי, והוא מפליא בו ממש. לפני יומיים היה בוקר. ואני אפוף אגלי שינה הוזה צלילים של חליל ענוג מסתסלסלים בחלל החדר. התעוררתי לקולות הבנסורי, עליתי קומה ליוגה-הול ושם גורו ג'י ישב וניגן לקבוצה ששכבה בשוואסאנה. שלפתי את הגיטרה וניגנו ביחד והיה כיף מאוד. אחרי שנגמר השיעור יוגה\מדיטציה, גורו ג'י ביקש את הגיטרה ופצח בנגינת Hotel of california  במבטא רוסי כבד. וזה כבר באמת היה הזיה יוצאת דופן.

אתמול בלילה, רגע לפני שנרדמתי, חשבתי כמה חבל שגורו ג'י עזב. נפגשנו ביחד בריקשה, הוא עם התיק שלו בדרך לדלהי, משם בטיסה לאמא רוסיה, אני בדרך לשיעור סיטאר. הוא הכניס הרבה שאנטי למלון המשוגע שלנו ובעיקר הוא גרם לבעל המלון להיות קצת יותר בנאדם וקצת פחות חזיר. בעוד אני מהרהר אני שומע צלילי בנסורי. הממ.

אני קם, ועם הפיג'מה שם פעמי ליוגה-הול. הפסקת חשמל. חיפשנו נרות, אבל לא היה בשום מקום. ריקרדו ולודמילה, השכנים שלי מקומה 3 בדיוק סיימו תוכנית להכשרת מורים ליוגה בת 100 שעות. הם משכירים את היוגה הול בקומה 4 והזמינו מוזיקאי הודי, נגן בנסורי לנגן בערב הפתיחה. 'הזמינו' האמת זו מילה קצת רשמית מדי. הם פגשו אותו ברחוב עשר דקות קודם, והזמינו אותו לצ'אי. משם הדברים התגלגלו והוא שלף חליל, אני גיטרה והיה קסום מאוד. (לודמילה מדברת על קונצרט, אבל אתם יודעים, הודו…).

מייקל, פייר, האפי ואני בגשם של רישיקש

8 ינו

ז'ה טם, איים לאב יו טרמינל (3)

הנה משהו שוודאי לא עשיתי מעולם: מעולם לא השכרתי מטריה. כן כן. ממש אחרי שהטענתי את הפלאפון שלי ב-444 רופי ברחוב לאקשמן ג'ולה נפתחו ארובות השמיים. הפרות התחילו לזוז מפה לשם ברחוב, אנשים נסו לתפוס מחסה ונהגי משאיות היו נהגי משאיות ונסעו כאילו לא קרה כלום. רק צפרו יותר. על הגב תיק קטן. אם הייתם פותחים הייתם חושבים שאני נרקומן. צמר גפן, סלוטייפ, פלסתרים, חתיכת ברזל מוזרה, ודפים עם מילים כמו סה רה גה וקווים ונקודות אקראיים מקשטים מסביב.

במקום אחר, בזמן אחר, פנקץ' השמנמן, בחליפה הסגולה המצחיקה שלו מתכונן לקונצרט. הוא לא שכח להזמין אותי וגם להביא לי פלאייר לתלות במלון שלי. בתכנית: סיטר, טבלה, חליל, הרמונים ועוד צ'אנטינג כמיטב המסורת.

גשם, ואנוכי אץ רץ גם כן כדרך כל העולם. מצאתי קורת גג אצל ידידי בעל הסוּפר. עובר זמן ואמנם חמים ונעים והקונצרט מתקרב, אני עוד עוד רוצה להגיע לחדר לפני להוריד את התיק. מהון להון וקיבלתי בהשכרה מטריה שחורה פשוטה.

על האוזניות 2:

מתיישב בתה-סטול של המשפחה המאמצת שלי ברישיקש. בחוץ גשם זלעפות, המים מזיזים את כל האשפה של רישיקש במורד הרחוב והיא מתגלגלת, הו האמינו לי, כמו כדור שלג שחור מטה מטה. האפי, הבן הצעיר בן החמש, ברגליים יחפות, יוצא החוצה לתפוס בשקית שקופה כמה טיפות מים. לאמא לא ממש אכפת, ו- fire האחות הבכורה שואלת אותי: one black tea למרות שהיא יודעת שכן. אני מהנהן. כן. הגשם והעננים הביאו איתם מכת קור, ואני יושב ומעשן את התה אל תוך האוויר הקר. האדים מתערבלים אל תוך הלילה ונחמד מאוד. הטיפות הארוכות זולגות על תקרת הקש ונופלות כבדות על הרצפה. פנס לילה בודד מאיר את האספלט השחור, הבהובים קטנים משתקפים ומספרים שהגשם מתחזק.
על הרחוב עוברים נהגי ריקשה ואנשים שהיו הולכים לישון אבל אין להם איפה. פתאום אני רואה צעיף ספק שאל אפור מרחוק. כן כן. זה מייקל הולך מהורהר. אני רץ לגשם ומושך אותו פנימה. one chai אני אומר לfire. אנחנו יושבים ונהיה מסריח כי המים הרימו את כל הביוב, יושבים ומעבירים שיחת גברים שאת תוכנה אאלץ לחסוך ממכם קוראים יקרים. שמח מאוד בבית הקש הקטן.
אני מספר למייקל על הקונצרט שכבר כנראה בעיצומו, והוא אומר למה לא. הגשם מפסיק ואנחנו מפזזים אל עבר הגשר. נכנסים ל Divya Hotel, פנקץ' מחייך ושמח שבאתי.

על האוזניות 3: אחד משירי האהבה היפים ביותר (מזהים?)

למדו אותנו לחשוב שנוכל להיות מה שנרצה. אם רק נרצה, אבל באמת נרצה, נוכל להיות אסטרונאוטים ולשוט על הירח. אבל אף אחד לא אמר לנו שנוכל להיות מדענים, נגני חצוצרה יוצאי דופן, רבי חובל מוכשרים ויזמי סטרטאפ מליונרים – בו זמנית. ובכן – היום גיליתי שאפשר. הדרך בה פנקץ' שולט בטבלה, סיטר, הרמוניום וחליל היא באמת בלתי נתפסת. הייתי מרחיב במילים, אבל קשה מאוד. הייתי מצלם אותו אבל הוא לא מוכן: "כשמצלמים אותי, אז אני מפסיק לנגן והאגו מתחיל לנגן. וכל מה שאני באמת רוצה שהנשמה שלי תנגן. תחשוב על זה", הוא אומר לי, "אם תבוא לגוף מת, ותגיד לו לנגן על סיטר, אתה חושב שהוא יצליח", אני מסמן לו להמשיך, "אם ככה, זה לא הגוף שמנגן – אמת או לא?".

פנקץ' על הטאבלה (מישהו צילם אותו לפני כמה שנים), וזה גם, אגב, החדר בו אני לומד.

ואמא, זה שיר שמוקדש לך 🙂

כביש אספלט, מול חומה קבצנים בפינה

7 ינו

מפה זה נראה כל כך ברור. אין ספק שמאיר בנאי היה ברישיקש כשהוא כתב את השיר הזה. בימים האחרונים העיר מלאה אבק ופיח. הריקשות מטקטקות בשני הבוכנות שלהם ביתר מרץ, המשאיות שחוצות את העיר מצפצפות ומפיחות זוהמה גם הן.
זה כבר כמה לילות שאני מדמיין שיורד גשם, וכשאני קם בבוקר – מאומה. פאטה מורגנה. הלילה לא נכזבתי. ירד יפה מאוד וגם במשך היום טפטף. אז אני בקומה 5 במלון שלי. אולם יוגה. בחוץ גשם, ובפנים יבש. מולי נפרש הגנגס העקלקל.
אחרי היוגה – כל הגוף שלי כואב. אני לא יודע למה לשים לב קודם. לגב? לאצבעות? לצוואר?
לנגן בסיטר ולעשות יוגה, זה ממש היינו הך. כלומר, תנוחת הישיבה של הנגינה בסיטר היא תנוחה ביוגה. אז בשיעור יוגה רגיל, נשארים בתנוחה נניח שלוש ארבע דקות. אבל לשבת ככה שעה, שעתיים. זהו באמת סבל. חוץ מזה, המרחק בין המיתרים לשריגים גדול מאוד, המיתרים עבים מאוד וממתכת. הלחיצה כואבת עד דמעות. (המורה שלי עוד הבטיח לי שאני אבכה השבוע בתרגילים של מתיחות המיתרים). הפיתרון? פלסטרים – והרבה.
במה יש להתנחם? אז ככה:

  • האוויר נקי היום. נקי ורענן.
  • בבית חב"ד היה צ'ונט מצוין.
  • הבעלים של המלון שלי ראה שהצוואר שלי כמעט ונקוע. הוא הבהיל אותי לחדרו (מסתבר שהוא רופא אירווודה בעברו) ונתן לי משחה מלימון שאני לא סגור על האפקטיביות שלה אבל יש לה ריח טוב.

האימונים על הסיטר ממש שואבים לי את כל היום ואני מרגיש שממש אין לי זמן לנשום בימים האחרונים. אנחנו מתקדמים ממש מהר (אבל ממש לאט… אני רחוק מ'לנגן' בסיטר). זה נראה לי יהיה די מטופש להפסיק את הלימודים עכשיו ולהמשיך לטייל, חבל שלא חשבתי על זה קודם. יכול להיות שאני אמשיך מפה ישר לכלכותה לעוד מספר שבועות, אקנה סיטר ואמשיך לטייל. בדיעבד הייתי שם את כל החלק של הלימודים בסוף הטיול, אבל ככה יצא – אין מה לעשות….

על האוזניות: מאיר בנאי – גשם