Archive | דצמבר, 2011

מי מפחד מהזריחה?

29 דצמ

המלפפונים פה ארוכים ולא טעימים בכלל. העגבניה בסדר. הסנדלר מתקן גם כסף קרוע. אתמול ביקר פה בווילאג' באבא עם נחש קוברה. הוא ניגן על חליל ממש מגניב. זה חליל שימחובר למעשה לשתי חלילים. ככה שיש נקודת עוגב קבועה, ומלודיה משתנה מהחליל השני. היה ממש מגניב לגלות שהוא משתמש בטכניקה האבוריג'ינית לנשימה מעגלית – ממש כמו בדיג'ירדו. ככה שלמעשה הוא יכול לנגן בלי הפסקה. הוא ניגן מלודיות ממש יפות, דילג בין סולם מז'ור למינור (דו מז'ור ודו מינור לדוגמה) ממש חלק. דיברתי איתו על זה, ואולי אני אקח כמה שיעורים אצלו.

ההרגשה הכללית היא שממש השתפרתי בג'אגלינג. אני יכול להחזיק שלושה כדורים כבר לפחות 30 שניות דקה. אולי יותר וזה פשוט נראה לי קצת. התחלתי היום לעבוד על תרגיל חדש שנקרא תרגיל המקלחת שבשילוב עם התרגיל הבסיסי של שלושת הכדורים, יוצר אפקט מדליק במיוחד!

האוויר מצוין היום. השמש חמה נעימה ומלטפת. שיחקתי קצת סקוואש עם השכנים ההודים שלי. הזמן קצוב, ואני כבר הולך ליוגה עוד מעט.

אני מנסה לחשוב מה לכתוב, אבל לא קרה משהו מיוחד. אה. בעצם שור כמעט התנגש בי. אני מניח שזה באשמתי ואשמתו במידה שווה. פשוט הלכתי על הכביש. והגיע מולי שור. לא התאים לי לזוז ימינה או שמאלה ופשוט הלכתי למולו וקיוויתי שהוא יזוז ראשון. אז, מסתבר, זה די הכעיס אותו והוא התחיל לרדוף אחרי. נמלטתי כמו שפן מבוהל. לפעם הבאה אגיע מוכן יותר…

אמא, הנה הרשימה של הדברים שאני צריך שתשימי בחבילה:

  • חולצה טרמית
  • 2 סטים של מיתרים לגיטרה קלאסית (הכי זולים)
  • 6 מפרטים 0.6 מ"מ. עדיף שיהיו בלי טקסטורה (חספוס כזה או אחר) ועדיף שלא יהיו מבריקים אלא מאט.
  • גלעד לא צריך גאטקס, הוא כבר קנה במיסורי הקרה..
  • תודה!
  • רבה!
  • רבה!

על האוזניות: מי מפחד מהזריחה?

Highlights

26 דצמ
  • אני ומייקל בדאון טאון רישיקש, אוכלים את הטאלי החריף ביותר בעיר. קונים בקבוק מים והולכים לטיול קצר בקצוות הלא מוכרים של הגנגה. שותים צ'אי ומתבדחים עם איזה באבה: "one two three, india will be free"
  • השעה 4 עוד 10 דקות, ועוד לא יצאתי מהחדר. אני מתארגן בטיל ויוצא בריצה זריזה לכביש לתפוס ריקשה ליוגה. הריקשה מלאה והוא לא רוצה להעלות אותי, גם הנוסעים לא מתלהבים במיוחד שאני אצטרף. אבל "סאב קוץ' מילגה" (הכל אפשרי), אני נאחז במעקה הכניסה ומשתלשל מחוץ לריקשה כמו קוף (אם אתם סקרנים, אז שילמתי מחיר מלא).
  • אני ומייקל בעיר, קונים מתנות לקריסמס. בערב יושבים ליד המדורה, כל אחד מוציא מספר מהכובע לפיו יקבע אם הוא אחרון לבחור מתנה או ראשון. המתנה שקניתי היתה אוטו-ריקשה צעצוע, כזאת שממש עובדת – מושכים אותה לאחור והיא נוסעת קדימה בחינניות. קיבלתי: תיק צד מגניב, טובלרון, סוכריות וספר – "The lost Symbol" של דן בראון. מקווה להחליף אותו בהזדמנות הקרובה ביותר.
  • אני ומייקל חוזרים מהעיר לסוויס קוטג' ורואים בדרך שיעור סנסקריט. הילדים יושבים חלק בישיבה מזרחית וחלק בואג'רסאנה. סוף השיעור. המורה, ילד בן 16, מצביע על שתי ילדים. הם באים. עומדים אחד מול השני, וכל אחד בתורו נותן סטירה מצלצלת לשני. הראשון מתחיל חלש. השני מתעצבן, נותן חזק יותר. שניהם יוצאים מופסדים ובלחיים אדומות. אחריהם, עוד זוג תלמידים ועוד אחד ועוד אחד, וזה הופך למחזה סוריאליסטי של ילדים הודים בשמלות כתומות סוטרים אחד לשני ללא היכר. מאחורי הקלעים: הם לא הקשיבו כמו שצריך בשיעור, וזה העונש: לעמוד מול כולם, ולחטוף (וכמובן להחטיף). הרעיון יפה. המורה יוצא נקי לגמרי מכל הסיפור. חישבו על זה.
  • לגלעד נאבד הדרכון. הוא תולה מודעות בכל העיר ומספר לקהל הודים סקרנים שמתאגדים סביבו, שהוא מעניק 1000 (!) רופי למוצא הדרכון. עיניהם בורקות ונוצצות.
  • בוקר. היה קר מאוד בלילה. קשה לקום מהמיטה. השעה 10:30, יוגה על הגג. אני בתנוחת הנר, השמש מחממת בדיוק בטמפרטורה הנכונה. יאמי.
  • קניתי לגלעד עוגיה מתנה לארוחת בוקר. יוצאים לטיול באופנוע.

שלושה כדורים מקפצים

23 דצמ

זה די מגניב. אולי קצת דומה לנהיגה. כשאתה מקפיץ את כדורי הג'גלינג (שוב תודה אמא, הם ממש מצוינים), למעשה אתה בכלל לא מסתכל עליהם. המבט חותך דרך נקודת המרכז פחות או יותר, ומתמקד באוויר, כמעט בוהה. אם תנסה להתסכל על כל כדור תוך שניה כל הכדורים על הרצפה. המבט קדימה והיד כבר תדע לבד לאיפה ללכת ולאיפה לזרוק את הכדור הבא.

גם ביוגה זה די דומה. מה שחשוב הוא להישאר פשוט מפוקס בתנועה, ברגע ההווה. השרירים מתכווננים לבד וידעו להיכן לזוז וכמה להימתח. כל מי שעשה פעם יוגה יגיד לך את זה בפה מלא – לגוף מערבי ממוצע, היוגה היא מכה בפרצוף. ממש בוקס. היא מותחת אותך בדיוק לכיוונים ההפוכים מהישיבה הממושכת מול המחשב. היא מבקשת ממך להיות כאן ועכשיו, לנקות את המחשבה ולא לתת לה להתפזר, דורשת מעמוד השדרה להמתח אל-על אל השמיים ומכריחה את הידיים שביום יום מקלידות – להחזיק את כל כובד הגוף.

היום יום שישי. אתמול הכעסתי כמה הודים, אבל בעיקר גרמתי לחבורה רצינית לשמוח ולצהול. אז העניין הוא כזה. למען האמת הסיפור מתחיל הרבה אחורה, לפני כמה מאות שנים. כשחושבים על זה, הם שכנים כבר הרבה זמן. דורות של משפחות, אחת אחרי השניה. החומרים דומים, כמעט שווים. קצת אורז, קצת קטניות, תבלינים ומים. אבל מה שאפשר להוציא מזה….

כמו המרכיבים – גם המחיר שווה. 25 רופי. אחד מול השני ממש כמו בסיפורים הטובים. הם מציעים לך שניהם אותו דבר: אורז, צ'פאטי, דאל, תבשיל ירקות, ועוד מין גווטצ' ירקות. קצת בצל טרי וזהו, סטו.

איפה שאני אוכל כבר מכירים אותי, סך הכל אין הרבה מערבים שאוכלים שם. פעם ב.. מגיע איזה תייר ומתיישב. הם יודעים שמתישהו, באמצע שאני אוכל, אני יסמן להודים שיושבים מולי בשולחן. אני יסמן להם ויגיד להם, בואו תתקרבו קצת. ואז יגיד: "יו נו, מיי פרינדס, דיס איז דה בסט טלי אין טאון", ואז אתקרב עוד קצת ויגיד: "אנד דה אזר סייד, זיי דונט וורת' איי פני!", כל האנטנות של המלצרים, הטבח ואפילו שותף הכלים יופנו לכיווני וחיוך גדול על הפרצוף של כולם. לחשוש עובר ביניהם. הם בשמיים. הצד השני? רוטן וזועם.

על האוזניות: Fly me to the moon – Diana Krall
(באחד הביצועים הגדולים ביותר של השיר הזה)

מהגשר המתנדנד אל השמש השוקעת

20 דצמ

בהודו הכל משתנה מרגע לרגע ובגדול לעשות תוכניות זה בזבוז זמן כמעט גמור. לכן עשיתי הכל כדי שלפחות זה יקרה כמו שצריך. סורינדר, המורה ליוגה ששמעתי עליו כל כך הרבה דברים טובים, מלמד באזור ראם-ג'ולה. ג'ולה בהינדי זה גשר, וגשר 'ראם' הוא הגשר הדרומי יותר של רישיקש. חברו לקשמן-ג'ולה הוא הגשר הצפוני והוא הגשר שאני נמצא על ידו פחות או יותר.אז מה זה אומר? זה אומר לרדת מהסוויס קוטג' לאזור הכביש הראשי, לקחת ריקשה (5 רופי) שנוסעת למטה למטה למטה במורד הכביש, עוברים תחנת דלק כמה קבצנים ויענתו 'סאדוהים' שיושבים ומחייכים לתיירים ומגיעים לראם-ג'ולה. חוצים את הגשר הגמיש (כלומר – אתה לא יודע אם בדריכה הבאה שלך הגשר בדיוק עולה או יורד, כי הוא פשוט משייט ברוח), ממשיכים דרומה רגלית עם הגנגס לעבר אזור האשראמים (swarg ashram area) ואז מגיעים למלון raj palace, שם בקומה העליונה מתקיים שיעור היוגה האגדי של סורינדר סינג. אז הגעתי יומיים קודם, לראות איפה המקום בכלל, ולשאול אם אכן אמת הדבר ששם שם מתרחש הנס. אז כן. התשובה היתה וודאית. כל ערב 5-7. מצוין. רשמתי בפנקס.

יום ראשון.

אני עושה את דרכי לבוש מכנס סגול מצחיק וסוודר שנראה כמו תמרור אזהרה או לטאה מבולבלת. על גבי: תיק קטן עם שאל מחמם למדיטציה שבסוף השיעור ומזרון יוגה בכיסוי רישיקשי אופנתי. פוסע על מדרגות הכניסה למלון. דלת הכניסה נפתחת והפקידה הנחמדת שואלת: "יס סיר, וואט קן אי דו פור יו?". אנד איי סייד: "וול, איי אם קאמינג פור דה יוגה לסון 🙂 ". אנד שי איז לייק: "או, נו יוגה אין סאנדאי…". בלעתי את לשוני וחייכתי "הודו". הערמתי את פאקלותיי והלכתי לנשנש לביבות חנוכה (סקופ: זמינות כל השנה, בערב, פחות או יותר בכל מקום בהודו).

יום שני.

הפעם החכמתי. את המכנסיים הסגולות והמאוד מתלכלכות על הרצפה ולא נוחות לרחוב ההודי השארתי בתיק. נחליף בגדים כבר שם. אני יוצא ב-4, לכל מקרה שלא יבוא. בדרך אני מתעכב כמה דקות על ראם-ג'ולה בשביל לצפות במופע להטוטים יוצא דופן של כמה קופים נועזים. עוד כמה דקות נגזלו בחנות ספרים. 4:30, ראג' פאלאס, המלון בו מתרחשת האגדה, נראה שליו, ללא צל של כובע טמבל של תייר מערבי. אני מתיישב בלובי המלון ומדפדף בטיימס אוף אינדיה. הפקידה האדיבה מזהה אותי, מצויין, נמסטה נמסטה ואני שוקע לכתבה אודות אניית שמן רוסית, שוקעת גם היא, באיזה אוקיינוס רוסי רחוק. אחרי רבע שעה האדיבה פונה אלי, אני מסתובב ושואל, יס? והיא אומרת בנונהשאלאנט ההודי, אתה ליוגה? ואני כן, אני בהחלט ליוגה, איך שלא מסתכלים על זה. אוהו!

אז כן, הייתי כנראה אמור לחוש לבד שהשיעור הוקדם ל-4. אבל זה לא קרה. לרגע חשבתי שאאלץ לצפות באגדה שבתוך אקווריום היוגה של ראג' פאלאס, מהצד הלא נכון של הזכוכית. החלטתי על כל פנים לעלות לקומת הגג של המלון ולראות מי נגד מי. בהגיעי, נגלה לעיני המחזה של 30 התלמידים שקועים בברכת השמש (ששקעה גם היא בדיוק). לקח לסורינדר בדיוק 13 שניות לראות אותי עומד בחוץ ומציץ, והוא בחינו הרב הזמין אותי בידיים גדולות פנימה. כל השאר היסטוריה. למען האמת, עוד שעה אני כבר בדרך לשיעור הבא.

 

על האוזניות: Moon River – Frank Sinatra

מברך את השמש השוקעת: סורינד סינג

רישיקש – אותיות 'שקר' לפי בית חבד, אותיות 'קיר ישיש' לפי אני

19 דצמ

בחורף של הארץ קשה מאוד לקום לפני 6:30, וזה מהסיבה הפשוטה שהשמש עוד לא זורחת מבעד לחלון. הציפורים אמנם מצייצות אבל אני לא רואה אפשרות לקום (טכנית) לפני שעולה השמש. בגלל ההרים הגבוהים והפסגות סביב רישיקש השמש עולה על הסוויס קוטג' שלי באזור 8:30 מה שנותן זמן קימה של בערך 9-9:30.

אתמול קניתי מזרון יוגה בצבע ירוק יפה, איתו מגיע גם כיסוי תיירי שיקי – ככה שכשאני הולך איתו על הגב ברחוב אני מטרה קלה לרוכלים המעצבנים. הבוקר בשעה 10, כשהעננים התפזרו והקרניים החמימות של השמש הגיעו, עליתי לגג, פרסתי את המזרון הירקרק וברכתי את השמש לשלום.

סורינדר סינג זה השם של מורה היוגה שאני מקבל עליו המלצות מכל הכיוונים. היום בערב אני יהיה בשיעור שלו, שיעור זה 2:30 +-… הוא סיקי, שזה, אפשר לומר, שייק הפירות שיוצא כשמכניסים למיקסר ההודי קצת אסלאם. ממה ששמעתי עליו, הוא משלב הרבה פילוסופיה להבנה עמוקה יותר של התנוחות והאסאנסות.

גלעד השכיר אופנוע ועשינו היום טיול מדהים (!) באזור שנראה כמו ג'ונגל ממש מעל העיר, האויר היה מצוין ונופים מרהיבים. זה לא היה מוזר אם היה חוצה פיל את הכביש, הכל כל כך גדול וסבוך…

הבטחתי להסביר על מיץ לימון – פעם הבאה.

אני מצרף מונה לסבר את העין על הסוויס קוטג' (זה יותר אזור מאשר מבנה אחד)…

כמו נחש אפור ירוק מתפתל הגנגס בתוך הודו…

18 דצמ

נהר הגנגס הקדוש מתפתל כמו נחש ירוק אפור ארוך לאורכה של כמעט כל הודו. סביב שולי הנהר התפתחו במהלך השנים אימפריות, קמו ארמונות והתרסקו ברעידות אדמה או נהרסו במלחמות. הנביעה הראשונית של הגנגס מתחילה במקום שנקרא Gangtori. שם, מתוך קרחון בן אלפי שנים המים נזרקים למסע של קילומטרים לאורכה של תת היבשת, עד הרגע בו הם נשפכים אל הים ההודי.

הערים הקדושות להינדו, לא במקרה משובצות לאורכו של הגנגס. זה באמת, בכל המובנים, נהר קדוש מאוד להודים המאמינים. בבוקר הם טובלים בו, ובלילה בטקס של אש ומוזיקה כמעט טראנסית הם מקיימים את הגנגה ארטי, הטקס בו מעניקים לנהר פרחים וכוסות קטנים ובתוכם נרות. קצת אחרי השקיעה, פני המים מתכסים בשובל של סידורי פרחים צבעונים ונרות קטנים שמתנועעים בקצב הגנגה, ומרצדים בעיני הקהל הגדול.

פרחים ונרות על הגנגס

הארידוואר HARIDWAR, היא אחת ההרים המקודשות ביותר להינדו. ביום אחד רגיל אתה תפגוש אנשים שופכים את שאריות האפר של הוריהם אל הנהר המקודש, או סאדוהים – אנשים שעזבו את משפחותיהם כדי להקדיש את חייהם לעבודת הקודש תוך כדי חיי התנזרות ונוודות. גם תיירות הפנים חזקה מאוד, משפחות הודיות ממעמד הביניים טסות מרחבי הודו כדי לבוא לשהות בחיק אמא גנגה כמה ימים. הם יבואו אל הנהר, הנשים יקפלו את הסרי הארוך והגברים יחלצו נעליים ויפשילו מעט את הג'ינס וישכשכו מעט את רגליהם במים, המרבים גם יתיזו קצת מים על הראש ויעשו שטיפת פה עם יריקה בסוף (ההארדקור באמת, פשוט נכנסים natural).

סאדהו

הארידוואר היא עיר נקיה ויפהפיה במונחים של הודו  (עדיין יש: קופים, פרות וחרא של פרות בכל מקום). אבל איכשהו תיירים פספסו אותה. איזה כיף. רוב האנשים שנוסעים להארידוואר בעצם נוסעים לרישיקש, אבל מאחר ואין אוטובוס ישיר אליה, נוסעים להארידוואר, בדרך כלל נשארים לילה וממשיכים יום אחרי לרישיקש. מנסיוני הדל בהודו, ובכנות רבה, הוא באמת דל, המקומות השווים באמת הם המקומות שכף רגל התייר המערבי עוד לא דרכה בהם. שם תוכל לפגוש את הודו כמו שהיא, במערומיה, על הצדדים הכיפים והמעצבנים שבה.

הגהאטות – המדרגות שמובילות למים, משתרכות בהארידוואר קילומטרים רבים. ופשוט היה כיף להיות שם שבוע, ללכת כל יום על הגהאטות הארוכות, להסתכל על ההתרחשויות הרבות בכל מקום ולהנות מהאוויר הצח שהנהר מביא איתו. ההינדי שלי השתפרה פלאים (אף אחד לא ידע אנגלית). וגם עשיתי חבר חדש (שגם לקח אותי לסיבוב על האופנוע שלו לשמורת טבע מדהימה ולטעום מאכל הודי עם טעם של מרק קישואים). יש כל כך הרבה מה לראות בכל מקום. הגשרים מעל הגנגס גדולים ויפים, האנשים – טוב, האנשים פשוט הודים, וקל לחוש את אווירת הקדושה של המקום.

הגהאטות הארוכות של הגנגה

בפרק הבא… רישיקש – או, איך מכינים לימונדה בהודו?

רישיקש

13 דצמ

וגם – זמן פנוי בהודו